כמו כן עיקר הנפילה של האדם כאשר הוא נמצא במקומות הנמוכים, יכול לנבוע גם כן מגאווה, מכיוון שהוא אינו משלים עם המציאות שהוא נמצא במקומות הללו, כי לפי מדרגתו שהוא חושב שהוא נמצא שם, אין זה ראוי לו להיות במקומות הללו ואין ראוי לו ליפול כלל, כי הרי הוא במדרגה נעלה, על כן גם כאן הוא ממעט בכבוד המקום, כי הוא מבין שלפי דעתו אין כאן עבודה שהוא צריך לעשו"ת לכבודו יתברך וכביכול הוא התרחק ממנו יתברך והקב"ה ח"ו לא נמצא איתו במקום שירד לשם.
על כן עיקר העצה, הוא הענווה והשפלות, שבכל מקום ובכל מדרגה שאני נמצא, אני צריך למעט בכבוד עצמי ולהרבות בכבוד המקום, כלומר להרבות בכבוד המקום שהשם יתברך שם אותי בו, כי זהו רצון השם יתברך שכרגע אני אהיה במקום הזה, וגם כאן יש לי עבודה לעשות. בין אם אני בעלייה וזכיתי למה שזכיתי, אני צריך לייקר ולהעריך את המקום שאני נמצא בו ואת מה שאני זוכה לעשות. וגם אם אני נמצא במקומות הנמוכים, עלי לדעת שגם כאן יש לי עבודה יקרה מאוד שאותה אני יכול לעשות, כי עיקר הנחת רוח והשעשועים של השם יתברך עולה דווקא מאותם מקומות מרוחקים, שזה בחינת "אייה" שכשהאדם נמצא במקומות הללו ודורש ומבקש משם את השם יתברך אזי הוא עולה לתכלית העלייה והמדרגה העליונה, כפי שמובא בליקוטי מוהר"ן, על כן גם כאן במקומות הנמוכים אני צריך להרבות בכבוד המקום, כלומר לייקר ולהחשיב את המקום בו אני נמצא ולדעת שגם כאן יש לי עבודה חשובה אותה אני צריך לעשו"ת ודברים אותם אני צריך לגלות, וגם כאן אני יכול לעשו"ת נחת רוח ושעשועים גדולים לפניו יתברך.
