אבל הכת שנפלו ביותר בטעות הנ”ל היתה הכת של בעלי הממון, שהממון אצלם נהפך לעבודה זרה ממש, והם היו עושים להם אלוקות, שמי שהיה לו ממון הרבה היה נחשב בעיניהם כאלוק ממש ומי שלא היה לו ממון היה נחשב לחיה או עוף. והכל היה נמדד אצלם כפי הממון שיש לאדם ולא היה ראוי להם לישב כלל באותו בין בני האדם שאינם עשירים כמותם והיו עובדים לכוכבים ולמזלות וזה היה עיקר האמונה והאלוקות שלהם, ומדגיש רבינו בסיפור שמכל התאוות והמבוכות אפשר לצאת, אך מהתאווה הזאת של הממון כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה.
לעומתם היתה גם את הכת של הבעל תפילה, שהיו יוצאים מחוץ לישוב והיו עוסקים בתפילות ותשבחות להשם יתברך, והיה הבעל תפילה מוציא אנשים מחוץ לישוב ומדריך אותם כל אחד כפי עניינו, והיו כמה מאנשי הבעל תפילה שהלכו אל מדינת הממון כדי לדבר ולשכנע אותם שיצאו מטעותם, אך זה היה נחשב אצל בעלי הממון הפך אמונתם והם אף רדפו את אנשי הבעל תפילה כדי שלא יבלבלו אותם מאמונתם.
כל הטעויות והמבוכות שנטעו בהם כל הכתות שבסיפור, הם ממש הבחינה של מה שקורה בעולם אצל רוב בני האדם, שטועים ומחפשים לעצמם תכלית והולכים אחריה ומשקיעים עצמם בזה, ומבלים את ימיהם ומשקיעים את כוחם ומרצם במרדף אחר התכלית שבחרו להם. ובמיוחד בעניין הממון, שאת זה אנו יכולים לראות בחוש, כיצד רוב בני העולם נמצאים בתאווה ובמרדף הזה, והכל נמדד ונחשב כפי הממון שיש לאדם.
ובאמת לממון יש כח גדול מאוד, כי עם הממון האדם יכול לספק את צרכיו, וכן האדם חייב שיהיה לו ממון ופרנסה כדי שיוכל להתקיים בזה העולם. אך עיקר הטעות והמבוכה שיש לבני העולם הוא בזה, שהם הפכו את הממון מאמצעי לעיקר התכלית של חייהם, ומבלים את ימיהם ברדיפה אחר הממון, חושבים שעל ידו הם יזכו לאושר ולשמחה, לכל טוב בעולם הזה, והופכים אותו ממש לאלוקות, במקום לסמוך ולהישען על השם יתברך שיתן להם את כל צרכיהם, הם סומכים על הממון שבעזרתו יוכלו להגשים את כל מבוקשם. וזה אנו רואים, שכל מי שיש לו יותר ממון הוא ביוקר ובחשיבות גדולה יותר בזה העולם וכולם נכספים להתקרב אליו ולהתדמות לו.
