אורח חיים א – הלכות השכמת הבוקר הלכה ד – סעיף יא
כי יש צדיקים שהם גדולים במעלה באמת, אך מעוצם קדושתם אינם יכולים לסבול העולם ועל כן ע”י תוקף קדושתם הם מרחקין ומורידין ח”ו איזה אנשים מחמת שאינם יכולים לסבול מעשיהם המגונים. אבל השם יתברך אינו חפץ בזה, כי חפץ חסד הוא ורוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל תמיד ויקרבו אותם אפילו אם הם כמו שהם, ואפילו אם הוא עצמו יתברך בכעס גדול עליהם מחמת מעשיהם הרעים, הוא רוצה שהצדיקים יתפללו עליהם ויקרבו אותם. כמו שראינו במשה שלקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה מחמת שחטאו, אמר לו השם יתברך “אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם”.
וכן מצינו בכמה נביאים וצדיקים שהשם יתברך בעצמו קבל לפניהם וסיפר להם גודל צערו כביכול שיש לו מעוונות ישראל המרובים וכשהם חיזקו דבריו ולא המליצו טוב על ישראל הקפיד עליהם מאוד, כי השם יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל וירחמו על ישראל אפילו על הגרועים ביותר ויקרבו את כולם אליו יתברך, כמו משה רבנו ע”ה שמסר נפשו על ישראל ואמר “ואם אין מחני נא”.
וזה המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים פוחת והולך לגבי הדלקת נרות חנוכה ובית הלל אומרים מוסיף והולך. כי אמרו חז”ל ששמאי היה קפדן וע”י זה היה מרחק הגרים מלהתגייר ואילו הלל ע”י גודל ענוותנותו קרבם ברחמים אף על פי שלא היו הגונים להתקרב, ואילו בית שמאי מגודל צדקותו וקדושתו לא היה יכול לסבול את הרחוקים המלוכלכים בחטאת נעוריהם על כן אמרו פוחת והולך.
כי באמת בית שמאי ובית הלל שניהם מודים שצריכים להוסיף אור בכל יום, אך בית שמאי סוברים שמחמת גודל האור שנמשך בכל יום ביותר מחמת זה פוחת והולך, כי אין הרשעים והרחוקים כדאים להשתמש עם זה האור, כמו שכתוב במדרש שראה הקב”ה שאין העולם כדאי להשתמש עם האור של ז’ ימי בראשית עמד וגנזו לצדיקים, על כן הם סוברים שגם עתה כל מה שהצדיקים משיגים אור גדול ביותר הם צריכים לצמצם ולהעלים את האור יותר כדי שלא ישתמשו בו הרשעים.
אבל בית הלל שהיה עוסק לקרב הרחוקים מאוד אומר מוסיף והולך, כי אדרבא כל מה שהצדיקים ממשיכין אור גדול ונוסף ביותר כן צריכין להאיר בעולם יותר ויותר ולהאיר בנמוכים והרחוקים והחולים מאוד לקרבם ולרפאותם ועל כן הלכה כמותו.
