זה הוא עיקר הניסיון של בני העולם לבחור במה הם מאמינים, בממון שכביכול נראה שמספק להם את כל צרכיהם או בהשם יתברך. על כן אנחנו רואים בסיפור, שכאשר הבעל תפילה היה נכנס אל מדינת הממון ומדבר איתם מהתכלית האמיתי, רבינו אמר שזה היה נראה להם הפך אמונתם, כי האמונה שלהם היתה רק בממון ולא במשהו אחר, והם אפילו היו רודפים את הבעל תפילה ואנשיו שלא יבלבלו אותם מאמונתם.
ולכאורה הרי אפשר לשאול כאן שאלה, הרי אנחנו יודעים שהתאווה העיקרית שהאדם בא לעולם להתנסות בה היא תאוות הניאוף וגם רבנו הקדוש מדבר מזה הרבה ואף גילה את התיקון הכללי שהוא תיקון לפגם הזה של הברית. ואם כך כיצד רבינו כותב כאן בסיפור שתאוות הממון היא הקשה מכולן וכמעט שאי אפשר לצאת ממנה?
אלא שבוודאי הניסיון של הניאוף הוא הקשה מכולם, אבל מי שפוגם בזה, אזי העונש שלו שמפילים אותו לתאוות הממון, שהיא כוללת את כל התאוות כולם, כי עם הממון אפשר בעצם להשיג את כל התאוות ואז קשה לו כבר לצאת מזאת התאווה.
עניין זה מסביר לנו רבי נתן יותר בפירוט בליקוטי הלכות, יורה דעה א’, הלכות ריבית ג: “אלו בני אדם המשוקעים בתאוות ממון ואינם מאמינים שהשם יתברך יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, הם מקושרים בפנים דס”א, שהיא עבודה זרה ממש, וע”י תיקון הברית קודש ניצולים מזה ונתקשרים באלוקות בבחינת “מבשרי אחזה אלוק”.
וזה מה שכתבנו לעיל שהעונש על פגם הברית הוא הנפילה לתאוות הממון, ואם כך, כדי להינצל מזאת התאווה ולזכות לאמונה שלימה שהשם יתברך הוא זן ומפרנס לכל, צריכים לתקן את הברית קודש וע”י זה נתקשרים בחבל דקדושה.
וממשיך רבי נתן וכותב: כי אלו המקושרים בתאוות ממון הם בעלי חובות תמיד, כמו שאנו רואים בחוש, שזה המשא תלוי בצוואר בני האדם והם בעלי חובות תמיד ואינם מסתפקים בממונם ולווים מאחרים ומסכנים עצמם בשביל להשתכר ממון הרבה, ועיקר החוב שלהם הוא לתאוותם, כי תאוות הממון הוא מחמת שאין להם אמונה ובטחון בהשם יתברך, שיכול להזמין להם פרנסתם בסיבה קלה בלי יגיעות רבות ואינם שמחים בחלקם ועל כן הם מלאים עצבות ודאגות ומרה שחורה תמיד ומרבים להלוות ממון מאחרים, מחמת שאינם מאמינים שהשם יתברך יזמין להם פרנסתם בעתו בלי יגיעות ובסיבה קלה.
