אחת הנקודות החשובות ביותר בתורת רבינו היא נקודת השמחה, ועל כך אומר רבינו “מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!”. ונשאלת השאלה- מדוע השמחה היא מצווה כל כך גדולה וכיצד אפשר לקיים אותה תמיד, כלומר בכל מצב, הרי על כל אדם עוברים מעברים בחיים, ירידות ועליות, קשיים ונסיונות, מצבי רוח מתחלפים, כיצד איפה אפשר לצפות מהאדם שיהיה תמיד בשמחה בכל מצב ומה עוד שטבע האדם זה להמשך למרה שחורה ועצבות ואם כך מה העיצה להחזיק במצווה גדולה זאת בכל מה שעובר עלינו בחיים.
ובכן כדי לברר את הדברים אנחנו צרכים לדעת תחילה מה הוא שורש השמחה ומהיכן היא נובעת, בשמחה- זה אותיות מחשבה. השמחה של האדם נובעת מצורת המחשבה שלו, אם האדם יבנה את הדעת שלו וישקיע את כל מחשבתו בעניני העולם הזה, הרי שגם השמחה שלו תהיה קשורה לעניינים של עולם הזה. אם אותו אדם יחשוב שהתכלית והדברים החשובים באמת הם סיפוק עצמי והנאות, הרי שהוא ישמח רק כאשר יוכל להגשים ולקיים אותם, אבל כאשר ימנע ממנו מבוקשו או שרצונותיו וענייניו לא יגיעו לידי סיפוק, הרי שאז לא יוכל להיות בשמחה ויפול לעצבות ויאוש.
לא כך האדם שבונה את דעתו ומשקיע את מחשבתו בענייני עבודת השם והתכלית האמיתית, כאן ההסתכלות היא אחרת, המחשבה שלנו נבנית על פי התורה ועל פי מה שהצדיקים מלמדים אותנו, לא על פי מה שהעולם משדר או השכל שלי ותאוות הגוף רוצים. מחשבה כזאת מלמדת אותי שהכל טוב, הכל לטובה והכל מוביל אל התכלית הנצחית- כל מעשה שלי יש לו חשיבות, כל רצון טוב שלי פועל נצורות, הכל בהשגחה, גם כשהדברים לא מסתדרים על פי רצוני, יש לזה סיבה והכל לטובה, בין שאני בעלייה ובין שאני בירידה, אני יכול להמשיך ולדבוק בהשם יתברך ולעשות מה שאני יכול, בכל מצב אני יכול להרוויח רווח אמיתי ונצחי ועל כן אני יכול להיות בשמחה תמיד.
רבינו הקדוש נותן לנו עיצות כיצד למשוך שמחה בכל מצב, משמירת המחשבה ומציאת נקודות טובות, ועד לריקודים, מלידשטותא, ולימוד אמיתי על חשיבות מעשי רצונותי ותפילותי, לשמוח תמיד בחלקי ובמה שהשם יתברך עושה עימי. ואם כל זה אינו עוזר ועדיין אנחנו לא מרגישים את אור השמחה, אז נתחיל לעשות את עמנו שמחים ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות, כך שבכל מצב אני יכול למשוך עלי את השמחה ולזכות לקיים מצווה גדולה ויקרה זאת, שהיא שורש כל המצוות- אשרינו!
