“הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה”. כעת כאשר עבר האדם את כל השלבים, בחיפוש, בכיסופים, בעליות בירידות בעבודה עצמית, החזיק מעמד, לא התייאש בכל מה שעבר עליו, התחיל בכל פעם מחדש ועמד בתוקף כנגד כל המתנגדים והקשיים, כעת הוא יכול להניף את- “דגל האהבה”.
הגיע הזמן בו הבורא יתברך מביאו “אל בית היין”, יתן לו לטעום מיין האהבה הגדולה ויגלה לו את סודות התורה. “על כל פשעים תכסה אהבה”, כאשר מגיע האדם לשלב זה בו הוא מרגיש את אור השם יתברך ואת האהבה הגדולה בליבו, הרי שזה מכסה על כל החושך הגדול שעבר בדרכו, הוא מבין ומשכיל שהכל היה לטובה, הקשיים והמעברים חישלו אותו, הוא קנה זאת בזכות מעשיו ואכן הוא ראוי לכך, כל הירידות מתהפכים לעליות, כל המניעות נהפכים לנעימות- “מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים”.
“הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך”. הקב”ה מכניס את האדם אל חדרי תורתו, אל גנזי המלך, אשר בהם סודות העולם. שם אין רע יש רק שמחה וחדווה, שם מגיעים ונכנסים רק אלו הראויים לכך, אלו ששמרו, טהרו וניקו את נפשם, כדי להיכנס אל ארמון המלך בבגדי המלכות- “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד”.
“מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים” כאשר האדם מגלה ומקבל את האהבה הגדולה, הרי שכל העולם כולו וכל הבריאה הפנימית והחיצונית מקבלים מימד חדש, מקבלים מראה מושלם, הכל יפה, הכל טוב, האדם מתחיל לטעום את טעם החיים האמיתיים והפנימיים- “טעמו וראו כי טוב השם” כמו בחוש הטעם, כך חש האדם בהרגשי הלב והשכל את הטוב הרוחני החבוי בפנימיות הבריאה.
“סמכוני באשישו”ת רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני”. האדם שהיה חולה בנפשו מפגעי העולם הזה, נהיה חולה אהבה לבורא יתברך, לתורה הקדושה, הוא אינו יכול להתנתק מזה, אהבה זאת מבריאה את נפשו מחזקת אותו- “ישקני מנשיקות פיהו”, האדם זוכה שהבורא יתברך משרה עליו את רוח קודשו ומגיע לדבקות עילאית.
אז מתקיים בו מאמר בעל ‘חובות הלבבות’- “והם בזכר האלוקים משתעשעים בבדידות ומודים על טובתו בכל עניין, קרבו אל העיון המחשבי והמניני והמועצי, קרעו את מסך הראות בדרכי המצפונים והגיעו אל מרגוע האמת ביגיעה ויצאו ממנוחה אל שעשועים, לא טרדם מאווים ולא איחרם אורך קיצם, והם ליום המות נחפזים ומאחריתו נשמרים. קרואי אלוקים ומשחריו ומיחליו ועובדיו, דוברי אמת ולוהגי צדק, מבלי מורא ושלטון ולא ממשלת שטן. יקרים יותר מכל אדם ושמורים יותר מכל עם ותפארתם ומעלתם גדולה מכולם”.
ואז כאשר מגיע האדם למדרגה גבוהה זאת, זועקת הנשמה- “שימני כחותם על ליבך כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה”. שים אותו כחותם על ליבך, לבל תזוז האהבה הגדולה שבינינו לעולם, כי האהבה שיש לי אליך חזקה כמוות, ואפילו המוות לא יפריד בינינו ועתידים אנו להיות יחדיו לנצח. אפילו שקנאת היצר ופיתוייו היו קשים כשאול, הרי שלא הרפיתי מהאהבה אליך, על כן מן הראוי, שלא תסיר עוד אהבתך ממני- לעולמי עד ולנצח נצחים.
“ואז תשוקה כוס האהבה באלוקים, ותתבודד בו ליחד לבבה לו ולאהבה אותו, ולבטוח עליו, ולכסוף לו, ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבור על רעיונה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשוך בו רצונו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו ושבחו והודאתו ותהילתו מאהבה בו ומכסוף לרצונו יתברך, ואם ייטיב לה, תודה, ואם יענה, תסבול, ולא תוסיף עם זה, כי אם אהבה בו ובטחון עליו”.
