את העניין הזה אנחנו לומדים היטב בסיפור המעשה 'מחכם ותם' שבו רבינו מספר לנו על שני חברים, אחד חכם ואחד תם, בסיפור רבינו מתאר לנו את מהלך חייהם וההנהגות שלהם.
החכם הלך וטייל בעולם והשתלם בכל מיני חכמות ואף הצליח במעשיו כביכול, אבל הוא היה תמיד מלא בכעס ותהיות על מצבו ואף פעם לא היה שמח בחלקו, תמיד היה חשוב לו מה יגידו עליו ואיך יסתכלו עליו וגם כאשר הוא היה עושה איזו מלאכה והיה בה איזה פגם או חיסרון שאף אדם לא היה יודע עליו, זה היה מפריע לו ומעכיר את מצב רוחו.
לעומתו התם היה מלא בשמחה תמיד, ואף על פי שהיה חי בעניות ועובד קשה הוא היה שמח והיה טועם בלחם ובמים כל מעדני עולם והיה שמח במעיל המרופט שלו, וכאשר היה עושה את מלאכתו בתפירת מנעלים והיתה יוצאת לו נעל משולשת, הוא היה שמח בה ורואה בה את שיא השלמות. וכאשר אשתו היתה שואלת אותו על כך מדוע הוא שמח, כי שאר הרצענים לוקחים כפול ממנו ויוצא להם נעל יותר טובה, הוא היה עונה לה את המשפט המנצח "מה לי בזה, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ועוד למה לנו לדבר מאחרים", כלומר לא היה אכפת לו כלל מה אחרים עושים ולמה הם זוכים הוא היה שמח בחלקו ומתרכז בעבודתו וזה היה הכי טוב בשבילו.
אם כן, יכול לבוא השואל ולהקשו"ת אולי בגלל שהתם לא היה לו שכל כל כך, אז הוא התנהג בצורה כזאת והיה מנותק מהמציאות האמתית. אז ראשית יש להסביר שתמימות זה לא טיפשו"ת או חוסר דעת, תמימות זה שלמות ודעת אמתית, כמו שנאמר על יעקב שהיה איש תם יושב אהלים, יעקב זכה לשלמות האמתית.
כי זה עיקר השלמות והדעת האמתית, לדעת שהשם יתברך מנהל את העולם והוא עושה הכל לטובה ועלינו מוטל לעבוד אותו ולקיים את מצוותיו בפשיטות ובתמימות ולשמוח בכל הטוב שהשם יתברך משפיע עלינו ובכל מה שאנו זוכים. נכון שיש גם עניין גדול לצבור חכמה אמתית ולדעת אותו יתברך וללמוד את התורה הקדושה שזה כל תכלית העולם כי השם יתברך ברא את העולם כדי שיכירו אותו יתברך וישיגו בגדולתו ועיקר בניין העולם זה לימוד התורה, ועוד רבינו הקדוש אמר בפירוש שמצווה גדולה לחדד את השכל וללמוד עד היכן שיד שכלו מגעת, אבל צריך תמיד לזכור שלא המדרש העיקר אלא המעשה וכל תכלית הלימוד וההשגות שיש לנו הוא להביא אותנו למידות טובות, למעשים טובים וליראת שמים אמתית.
