לאחר שלמדנו על שני הרבדים החשובים של האמונה- האמונה בבורא, והאמונה בחכמים ובצדיקים האמיתיים. אנו רוצים לגעת ברובד השלישי, שהוא למעשה הבסיס החשוב ביותר בספרנו, והיסוד שעליו נשענת כל העבודה הפנימית והמודעות העצמית של האדם והוא – האמונה של האדם בעצמו.
כאמור, הכח של האמונה הוא אחד הכוחות החזקים באדם. האדם יכול להאמין בבורא ולקיים את דברו, הוא יכול גם להאמין בחכמים ובצדיקים האמיתיים וללכת בדרכם, אבל בסופו של דבר אם לא תהיה לאדם אמונה בעצמו, הרי שלא יוכל להוציא מן הכח אל הפועל את הרצונות והמטרות שלו והוא גם יוכל ליפול ולהתייאש מיעדים אשר הציב לעצמו, כמו שלמדנו בפרקים הקודמים של הדמיון מודרך וגילוי הרצון.
לפני שנמשיך בנושא, אנו רוצים להבהיר נקודה חשובה ויסודית מאוד. כאשר אנו אומרים, שהאדם צריך להאמין בעצמו, ישנה כאן סכנה גדולה, שהאדם צריך לשים את לבו אליה, יכול מאוד להיות שהאדם יאמין ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה” ומתוך כך יגיע לגבהות הלב, שהיא מקור המידות הרעות, וע”י זה יפול ויכשל בסופו של דבר, כמו שנאמר- “משפיל גאים עדי ארץ” ו”לפני שבר גאון”.
כאשר אנו מדברים על האמונה של האדם בעצמו, אמונה זו חייבת להיות מקושרת עם הבורא יתברך. רק כאשר יאמין האדם וידע שהוא ‘חלק אלוק’ ממעל ממש, כאשר יהיה מחובר אל הבורא יתברך, יילך בדרכיו וילווה את כל מעשיו בתפילה, הרי שאין שום דבר או יעד, שלא יוכל להגיע אליו או להגשים אותו.
רוב בני העולם, שהגשימו מטרות והגיעו ליעדים ולהצלחות, הגיעו לזה ע”י כח האמונה שהיה להם בעצמם ובדרך ובמטרה שהציבו לעצמם. כבר הזכרנו, שהאדם יכול לנווט את הכח המופלא הזה שניתן לו, לכל מקום שירצה, אך בבואנו ללמוד על שימוש בכח האמונה העצמית, אנו צריכים לדעת, שכאן החוקים קצת שונים מהחוקים הקיימים בהגשמת מטרות ועניינים של העולם הזה.
ראשית, עלינו לדעת שכשהאדם מתחיל לצעוד בדרך הרוחנית ולעסוק בתיקון נפשו, הרי שהמכשולים והקשיים העומדים בפניו, אינם קשורים רק לרובד הגשמי, אלא בעיקר לרובד הרוחני, כמו שכתבנו בפרק הקודם, דמיון מודרך, שכל כוחו של יצר הרע, שתפקידו למנוע מן האדם להגיע לתכליתו ולתיקונו, נמצא בדמיון של האדם.
ועל-כן, כאשר האדם עוסק בעבודה רוחנית ופנימית, עיקר המניעה והקושי, שיצר הרע משתמש בו, הוא בטענה שאתה לא תצליח או שאתה לא ראוי, אין לך את הכוחות לכך וכו’, וע”י כך הוא מפילו לעצבות, לייאוש ולענווה פסולה.
נכון שהאדם צריך להמעיט את עצמו ולהיות בענווה, אך כאשר ענווה זאת משמשת לו כתירוץ, לא לפעול ולא לרצות ולעשות, הרי שהענווה זאת נקראת – ענווה פסולה.
כל אחד מאיתנו צריך להאמין, שבכוחו להגיע לכל מטרה שהציב לעצמו, הוא יכול להתגבר על כל קושי ומניעה וביכולתו להגיע לגבהים עצומים, כאשר הוא דבוק בהשם יתברך, מאמין בו, וקשור אליו בקשר התפילה. עלינו להחזיק תמיד ברצון, במטרה, ובכח האמונה, ואפילו אם לא הצלחנו להשיג את מה שאנו שואפים אליו, עצם זה שרצינו והאמנו, זה כבר עושה את שלו, ונותן את השפעתו עלינו ועל העולם כולו.
ועל זה כותבת התורה הקדושה: “כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו השם בידך”. רק אם תחליט לצאת למלחמה, על אויבך,שהוא האויב הרוחני שלך, היצר הרע, כבר השם יתברך יתן אותו בידך.
אנו רואים לכל אורך ההסטוריה של עם ישראל, את האמונה הגדולה ומסירות הנפש של כל יהודי, בכלליות ובפרטיות, וגם התורה הקדושה מלמדת ומספרת לנו כיצד יכול האדם להתגבר ולהגיע לפסגות עליונות ע”י שימוש נכון- בכח האמונה.
מי לנו גדול מדוד המלך אשר נלחם מלחמות השם כל ימי חייו, יצא מול גוליית הפלישתי, שהטיל אימה ופחד על כל ישראל, עוד שהיה צעיר בימים, עד שנעשה למלך על ישראל בזכות אמונתו הגדולה.
כמו-כן יוסף הצדיק, שגדל בבית יעקב אבינו ונועד לגדולה, ופתאום הורד מצריימה אל ערוות הארץ ונמכר לעבד, אך לאורך כל התקופה שהיה במצרים, לא התייאש והמשיך להאמין בהשם יתברך ובעצמו, שהוא הבן של יעקב אבינו, ואפילו כששמו אותו בבור, נאמר עליו: “והיה יוסף איש מצליח”, שהיה בשמחה ובחיות, עד שנעשה למלך על כל מצריים.
וכן שמואל, כשבא להמליך את שאול למלך, ושאול לא הסכים מחמת שאמר שאינו ראוי לכך, אמר לו שמואל: “אם קטן אתה בעיניך, הלא ראש בני ישראל אתה”. כלומר, שכאן לא העת והשעה להשתמש בענווה פסולה, כאן אתה צריך להאמין בעצמך ובכוחך, שראש בני ישראל אתה.
וכן עוד אלפי ורבבות סיפורים של צדיקים ופשוטי עם, שהגיעו למה שהגיעו וזכו למה שזכו בכח האמונה.
על-כן עלינו לזכור תמיד כלל חשוב זה, שלא משנה מה יעבור עלינו, בין בעליות ובין בירידות, בין בקשיים ובין בהצלחות, תמיד נזכור להחזיק בנשק חשוב זה, שהוא המקור ושורש חיות האדם עלי אדמות – כח האמונה.
