כדי לישב את הדברים אנו צריכים לדעת שישנן כמה בחינות בלימוד התורה הקדושה וכן בתפילה, כי עיקר החשיבות והמעלה של לימוד התורה של האדם, נקבע על פי הכוונה שבשבילה הוא לומד. אפשר ללמוד תורה ולהתגדל בה, אבל כל המניע של הלימוד יהיה ממניעים עצמיים כגון כבוד מעמד וכסף ואם כך תכלית הלימוד הוא רק כדי להשיג דברים אישיים הקשורים לעולם הזה. אבל בוודאי כל ישראל קדושים הם ולומדים תורה לשמה, אך צריך לדעת שגם בלימוד התורה לשמה, ישנם בחינות שהם יותר בדקות, שהאדם עשוי לא להבחין בהם, ישנם אנשים שמחוברים ומתקשרים אל החכמה שבתורה והפלפול והם מקבלים מזה עונג וחיות, כמו שכתוב “החכמה תחיה את בעליה” בודאי לימוד כזה הוא במעלה יותר גדולה מהכוונה הקודמת, אבל אין זה עיקר התכלית, כי עיקר התכלית של הלימוד הוא להביא את האדם לתיקון המידות ומעשים טובים, להכיר את השם יתברך ולדבוק בו.
כמו כן עלינו להדגיש, שגם בתפילה עצמה ישנן בחינות ומעלות שונות, כי יש אדם שמתפלל רק על צרכיו הגשמיים ועניני העולם הזה ולעומתו יש אחד שמתפלל רק על צרכיו הרוחניים, כמו כן ישנה תפילה שכולה רק בקשה לעצמו, לעומתה ישנה תפילה שכל כולה שבח והודאה ובקשה בשביל אחרים. מכאן יוצא שאי אפשר להשוות בין הדברים, בין התורה והתפילה, מה נמצא במעלה גבוהה יותר, כי ישנם הרבה בחינות והכל נמדד בדקות מאוד אצלו יתברך שהוא יודע תעלומות והוא היחיד שיודע באמת כוונתו הפנימית של כל אדם ואדם ומה יותר גבוה ממה.
אם ניקח את שני המעלות העליונות של התורה ושל התפילה ונעמיד אותן זו מול זו, עדיין נוכל לראות שישנם סוג של תפילות שמעלתם גדולה ועליונה אפילו מן התורה הקדושה במדרגתה העליונה.
זאת אנו יכולים ללמוד מדברי רבי נתן בליקוטי הלכות, אורח חיים ג’, הלכות ר”ח ה’, וזה לשונו: “יש שתי בחינות של תפילה, יש תפילה שהיא למטה מהתורה והיא טפילה אליה ויש תפילה שהיא בחינה אחת עם התורה ממש ואפילו גבוהה ממנה. כי יש תפילה שמתפלל האדם על צרכיו, דהיינו פרנסה, בנים, חיים ורפואה וזאת התפילה נקראת חיי שעה, והיא למטה מהתורה וטפילה אליה.
כי בודאי מי שמתפלל על צרכי גופו ואינו מתכוון כלל בשביל התורה, רק הוא מתפלל שיתן לו השם יתברך בני חיי ומזוני, רק להנאתו ולצורך גופו, בוודאי תפילה כזאת אינה חשובה כל כך לפני השם יתברך, כי זה ידוע ונראה בחוש שכל ימי חיינו הבל וריק וימינו כצל עובר, ומה יתרון לאדם בכל עמלו. ואם יצבור כעפר כסף וכו’ לא במותו יקח הכל, ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות.
על כן, מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמיתי, למה לו חיים ומה הנחת רוח להשם יתברך מתפילתו שמתפלל שיתן לו השם יתברך פרנסה וממון למלא תאוות בטנו, כי השם יתברך יודע ומבין שכל מה שמבקש אינו טובה לפניו כלל, כי מאחר שאינו מסתכל על התכלית, בוודאי הפרנסה והעשירות שלו הם בחינת “עושר שמור לבעליו לרעתו” ר”ל, נמצא שהתפילה שהיא לצורך הגוף לבד, בלי כוונת קיום התורה, היא בודאי אינה טובה כלל ועל תפילות כאלו קורא הזוהר שהם צווחין ככלבים ‘הב הב’ ‘הב לן חיי’ ‘הב לן מזונאי’, ואין להשם יתברך נחת מזה.
אך כשמתפלל ומכוון בתפילתו על חיי ומזוני וכל כוונתו כדי שיזכה לעשו”ת רצונו ולקיים תורתו ומצוותיו, באמת בוודאי יש להשם נחת רוח מתפילה כזאת, אבל אעפ”י כן תפילה כזאת היא בוודאי טפילה לתורה, כי אין לה שום חיות וקיום כי אם ע”י התורה, כי הוא מתפלל על צרכי הגוף, כדי שיוכל לקיים את התורה שהיא העיקר.
אבל עיקר התפילה השלימה היא כשהאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו וכל תפילותיו שיזכה ליראת השם ואהבתו ולתיקון המידות והמעשים. וזאת התפילה היא שווה עם התורה וגבוהה ממנה, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה, וזה כוונתו בתפילתו שמבקש ליראה את השם ולקיים מצוותיו. נמצא שזאת התפילה והתורה שווים בקומתם ואף התפילה גבוהה יותר, כמו שנאמר “אשת חיל עטרת בעלה”.
