אורח חיים ג – הלכות תענית – הלכה ד – סעיף יד
וזה מעלת האדם על כל המלאכים, מחמת שהאדם הוא בעולם השפל הזה ובמקומות רחוקים כאלה שצריך בכל פעם ליתן עיצה לנפשו להציל עצמו משטף מים רבים של זה העולם וזה מעלת בעלי תשובה שגדולים מצדיקים גמורים מחמת שנתרחקו כל כך ועל כן צריכין עצות עמוקות וגדולות ביותר כדי שישובו ממקומות מגונים כאלה וכשזוכין לזה מעלתם יקרה ונשגבה מאוד אצלו יתברך. כי רק בשביל זה ירד האדם לזה העולם בשביל הנסיון הזה לראות אם יהיה נמשך אחר עיצות טובות ואמתיות להציל עצמו ממה שצריך להנצל, כי עיקר שלימות החכמה היא העיצה כנ”ל. העיקר הוא העיצות האמיתיות שיצליח על ידם לנצח. ועל כן לא נתן השם יתברך את התורה להמלאכים כי אם לנו בני ישראל מחמת שאנו בזה העולם השפל הגשמי ששם צריכין עצות הרבה שזה בחינת כלל התורה שנקראת עצה בחינת תרי”ג עטין דאורייתא וזה שהשיב משה להמלאכים שאמרו שיתן להם התורה אשר “תנה הודך על השמים,. והשיב להם משה למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב כתוב בה לא יהיה לך אלוהים אחרים בין העמים אתם שרויים וכו’ יש בינכם קנאה יש בינכם יצר הרע וכו'”. ולכאורה קשה וכי לא ידעו המלאכים ששום מצוה אינה שייכת ביניהם? אך עיקר טעות המלאכים שסברו שעיקר התורה היא החכמה והשכל הניפלא שיש בה ועל כן שאלו שתנתן להם התורה, היינו שיגלה להם חכמות התורה וזה בוודאי שייך גם במלאכים, כי חכמת התורה יכול ללמוד אפילו מי שאינו ראוי לקיימה, כי בכל מצוה ומצוה ובכל תיבה ואות של התורה יש בה חכמה קדושה ועמוקה שלימוד החכמה הקדושה הזאת היו יכולים גם המלאכים ללמוד ועל כן שאלו שיתן להם התורה כי סברו שיכולים לקבל חכמות התורה אף שאינם ראויים לקיימה. אך השיב להם משה וגילה להם שעיקר עמקות חכמות התורה הוא העצות מקבלין מהם, והעיקר במדריגות התחתונות מאוד מאוד בעומק הגלות. כי אין שום חכמה נחשבת כי אם כשבאים לעצה שלימה על ידה שיצליח על ידה לנצח, כי “לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” וזה עיקר תכלית שלימות עמקות חכמות תורתינו הקדושה.