אומר רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן ס"ב, חלק ב: "ועיקר הרחמנות הוא בבחינת "ואל שדי יתן לכם רחמים"- לכם דווקא. הינו שהשם יתברך יתן לנו הרחמנות, שימסור את הרחמנות בידינו, כי אצלו יתברך יכול להיות, שגם חולאת הקשה וכל היסורין הם רחמנות שלו, כי בודאי כל מה שהשם יתברך עושה להאדם, אפילו יסורין קשים, הכל הוא רק רחמנות, אבל אנו מבקשים, שיתן וימסור בידינו את הרחמנות, כי אין אנו מבינים הרחמנות שלו, וגם אין אנו יכולין לקבל אותו הרחמנות שלו הנ"ל, רק שהשם יתברך יתן בידינו את הרחמנות, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, ואצלנו הרחמנות בפשיטות, להתרפא מן החולי וכיוצא בזה. וזהו ישראל – ראשי תיבות: אל שדי יתן לכם רחמים.
נמצא על פי דברי רבינו ז"ל, שהאדם צריך לבקש מהשם יתברך שיתן בידיו את הרחמנות, כלומר שירחם עליו ברחמים כאלו, שגם הוא יבין שזה רחמים. וידוע שהרחמים של השם יתברך הם רחמים אין סופיים ובתכלית השלמות, כי השם יתברך צופה ויודע מה יהיה בעתיד ומה התכלית הנצחית של כל אדם ואדם, ועל כן הוא שוקל את כל מה שעובר על האדם במשקל מדויק, הכל לטובתו האמיתית והנצחית. על כן יכול מאוד להיות שכרגע עובר על האדם מה שעובר, אם זה חולי או יסורים ח"ו או חוסר בממון והצלחה וכן שאר הדברים שהאדם נצרך להם, אך הכל הוא בהשגחה מדויקת לטובת האדם, כי השם יתברך רואה שאם יהיה לאדם את הדברים הללו זה יכול להזיק לו בעתיד ועל כן הוא לא מביא לו אותם כעת, רק כאשר יהיה מוכן וראוי לכך שלא יזיקו לו אלו הדברים. כמו כן ישנם דברים שהאדם עובר בחייו כמו חולי או יסורים ח"ו וגם לזה יש תכלית נעלמת ונסתרת מאיתנו, כגון שהשם יתברך רוצה לנקות אותו מעוונותיו או להשיבו לדרך הישר, ואם כן גם זה נקרא רחמנות מצד השם יתברך, כי הוא רוצה להיטיב עם האדם הטבה שלימה ונצחית.
על כן אומר רבינו שהרחמים תלויים בדעת ולפי הדעת כן הרחמנות וכל מה שהדעת גדול ביותר, הרחמנות גדול ביותר. כי בוודאי אדם שדעתו קטנה ואינו מסתכל על העתיד ועל התכלית, הרי הוא רוצה הכל מיד כאן ועכשיו, כמו כן אדם שאין לו אמונה, הוא כלל לא מאמין שלכל דבר יש תכלית וסיבה והכל לטובה, אז בוודאי שאין הוא יכול לרחם על עצמו או על אחרים באמת, כי הוא שופט ומסתכל על הדברים, רק כפי דעתו הקצרה ולא מבין ומאמין שהכל מוביל לתכלית מסוימת והכל לטובה. ככול שהדעת של האדם גדלה ביותר, כך הוא זוכה לראות את פני המציאות ולהבין את הדברים בשכל כולל יותר, הוא אינו בוחן ומסתכל על מה שעובר עליו ועל אחרים בראיה מצומצמת, אלא הוא מאמין שיש כאן תכלית נסתרת לכל מה שעובר על האדם והכל לטובה.
אם כך, ככול שהדעת של האדם גדולה יותר, כך הוא יכול לרחם ברחמים גדולים ביותר, ועיקר הרחמנות אומר רבי נחמן זה להוציא את ישראל מעוונות, כי המשא הגדול ביותר שיש לאדם זה משא העוונות, וזה הרחמים האמיתיים, לרחם על עצמנו ועל אחרים שלא יפלו בעוונות ולא יפגמו בנפשם ובעתידם הנצחי. על כן מי שדעתו קטנה מרחם על בני אדם ועל עצמו רק בענייני העולם הזה, אבל מי שדעתו גדולה יותר הוא יכול לרחם ברחמים התלויים וקשורים בנפש האדם ובתכלית הנצחית. כך גבוה מעל גבוה, ככול שהדעת גודלת כך הרחמים הם יותר בשלמות ויותר גדולים, עד לרחמים האין סופיים של הבורא יתברך שאין קץ לשלמותו.
