אורח חיים – הלכות בציעת הפת – הלכה ה – סעיף ה
וזה צריך כל אדם לידע כשרוצה להתקרב להשם יתברך ורואה שהמניעות והמסכים מתפשטים כנגדו מאוד מאוד. ובפרט כשכבר התחיל מעט לכנוס בעבודת השם ורואה שבכל פעם משתטחים כנגדו יותר ויותר ולפעמים רואה שאחר כמה ימים ושנים שנדמה לו שכבר התחיל להטהר קצת חזר ונפל והתגברו עליו התאוות והרהורים בהשתטחות עצום מאוד.
צריך שידע שכל זה נמשך מהבגדים הצואים שעדיין לא נזדכך מהם שהם כל העוונות המלבישים על נשמתו. ומשם כל המניעות וההתגברות שמתגברים על האדם והם כל הקטרוגים שמתגברים על האדם הרוצה לכנוס בעבודת השם.
ומחמת גודל היגיעות שצריך להפשיט מעצמו הבגדים הצואים לא כל אחד זוכה לעמוד בזה ומזה אנו רואים כאלו שהתחילו קצת בעבודת השם והתחילו לטהר עצמם מעט ואפילו כבר עלו מדרגה לדרגה וגם ניזדככו ואף על פי כן יכול להיות לפתע פתאום מתפשטים עליהם כל התאוות והרהורים כמקודם ואף גרוע יותר מבתחילה והכל על ידי הבגדים הצואים שעדיין לא הפשיטו לגמרי ויש כאלו שהתיאשו וחזרו לאחור כי חשבו כי כל יגיעתם היתה לריק כי הנה הם גרועים יותר מבתחילה.
ועל זה אומר רבנו שההתרחקות היא כולה התקרבות וזה חיב לעבור על כל אדם הרוצה לכנוס בעבודת השם, שמראים לו התרחקות אך בעצם כל זה נועד לנקותו ולזככו כדי שיהיה ראוי ומוכן לקבל את האור האלוקי.
וכל זה הוא בחינת בירור הלחם שהוא חיות האדם שצריכין לבררו בירור אחר בירור, דהיינו שבתחילה צריכין לחרוש ולזרוע ביגיעה גדולה ואח”כ לקצור התבואה ואח”כ לנקות החיטה ממוץ ותבן ופסולת. וכשמזככין החיטה מהפסולת וכבר היא נקיה וזכה בתכלית הזיכוך הראוי להחיטה וראוי לסחורה אבל אף על פי כן עדיין אינה ראויה לאכילה כלל וצריכין להתייגע לטוחנה היטב עד שתהיה נעשית קמח, ואח”כ לנקות הקמח מהסובין ואח”כ אפילו שהקמח נקי ומנופה עדיין אינו ראוי לאכילה, עד שאופים אותו ועושים ממנו פת. ואז הוא מגיע לתכלית השלימות, כי כבר הגיע למעלתו שהוא ראוי למאכל אדם לברך עליו המוציא. ואפילו שהגיע לתכלית שלמותו עדיין לא התחיל זיכוכו כלל כנגד תכלית שלמותו האחרון שזה נעשה על ידי האכילה שאז נתברר בלחם בתכלית הברור והפסולת יוצאת וזה ממש עניין כל מה שעובר על האדם.
