כאשר האדם ממלא פיו בדיבורי קדושה, אין למעלה מזה, עד שאמרו רבותינו: “כל חפציך לא ישוו בה”. כל חפצי העולם לא משתווים למילה אחת של התורה הקדושה. פירוש הדבר, שגם אם נקבל את כל הזהב ואת כל היהלומים ואת כל דברי הערך שיש על כדור הארץ, אין זה ישווה למילה אחת של תורה ותפילה.
מגלה הזוהר הקדוש, ש”אורייתא מחכמה נפקה”, שהתורה נבעה מחכמתו של הבורא יתברך. כביכול גם ליוצר הבריאה כולה יש ספר והוא הכתיב אותו במעמד הר סיני למשה רבינו, שהיה גדול הנביאים, ועליו נאמר “בכל ביתי נאמן הוא”. לכן כל מילה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, מכילה בתוכה קדושה ואורות אין-סופיים המגיעים עד שמי-רום, וכן כל דיבור של תפילה. עד שאמרו רבותינו, שהקב”ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולוקח כל דיבור ודיבור ושומרם בבית גנזיו.
ועל זה נאמר: “אל תראי תולעת יעקב” אל תראי מאומות העולם, אשר כוחם הוא כוח פיזי, כוחם של ישראל עולה עליהם והוא נמצא בפיהם, מה התולעת שגופה רך אין כוחה אלא בפה והיא יכולה לכרסם ולהפיל אילן גדול, אף ישראל כל כוחם הוא בכוח דיבורי התורה והתפילה.
ועל כן אמר דוד המלך: “ואנוכי תולעת ולא איש”. הפירוש המפורסם משייך את הדבר לענוותנותו של דוד, אך לפי פירושנו מדובר על כוח פיו של דוד, שכידוע ייסד את כל ספר תהילים שכל כולו דיבורים קדושים כגחלי אש, קודש קודשים.
אנו לומדים זאת גם מהמעשה של משה רבינו, שנענש על ‘מי מריבה’ ולא נכנס אל הארץ המובטחת. ידועים פרשנויות רבות למעשה זה שמשה רבינו לא קיים את מצוות השם ובמקום לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים הכה בו, אך אנו ניקח את הפרשנות הנוגעת לענייננו.
השם יתברך רצה להראות ולהודיע לעם ישראל אודות כוח הדיבור שיש לצדיקים ולכל אחד מישראל, עד שבכוח דיבור פשוט יש בכוחם לשנות את מערכות הטבע ולהוציא מים מן הסלע. על כן הקפיד על משה ואמר “יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני העדה”, כלומר לא האמנתם שבכוח הדיבור שלכם לבד, ביכולתכם לפעול ולשנות את הטבע, כמו שנאמר “צדיק גוזר והשם מקיים”.
ועל כך אומר רבי נתן מברסלב, שעל כל יהודי להאמין בעצמו, שיש לו כוח בדיבורי פיו ובתפילתו לשדד ולשנות את כל מערכות הטבע ואת המציאות כולה. ועוד הוא מוסיף בספרו הקדוש ‘ליקוטי הלכות’ על גודל עוצם כוח הדיבור, שיש לאדם ה’בעל בחירה’, כוח בפיו לעשו”ת מצוות חדשו”ת שלא נצטווה בהן, כגון שאוסר על עצמו דבר בנדר, אזי נאסר עליו המותר באיסור חמור מן התורה, ועיקר הנדר הוא כשמוציאו בפיו. בזה אנו רואים את גודל כוח הדיבור ומבטא השפתיים של האדם, שע”י הדיבור הוא יכול לפרוש את עצמו אפילו מן ההיתר, כמו שנאמר – “נדרים סייג לפרישות” כי באמת עניין הנדרים וכוח הדיבור הוא פליאה נשגבה, בבחינת “איש כי יפליא לנדור נדר” שיש בכוח דיבורי פיו לעשו”ת לעצמו מצוות חדשות, שלא נצטווה בהם מן התורה.
יזכנו הבורא יתברך, שנרבה בדיבורים טובים וקדושים ונזכה שלא תבוא תקלה על ידינו ונשמור דיבורי פינו תמיד ויתקיים בנו הפסוק “ימלא פי תהילתך כל היום תפארתך”.
