הבחינה הנוספת של החילוף שנעשה בעולם זה בעניין הלב והמוח, כידוע האדם לומד את התורה הקדושה ומעמיק בה בעיקר בשכל ובמחו, ויש גם עניין גדול להשקיע את השכל והמוח בלימוד התורה הקדושה, כי המוח הוא עיקר הנשמה של האדם וכל בירור המדמה של האדם נעשה במוח, על כן גם המוח צריך להיות שליט על הלב, ולהורות לאדם את המעשה אשר יעשה.
אך צריך לזכור שעיקר עבודת האדם ועיקר המלחמה שמתנהלת בו נמצא בלב, ששם משכן שתי הנפשות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, על כן גם כל תכלית הלימוד שהאדם לומד הוא שישיב זאת אל ליבו ויוריד זאת למעשים ולא ישאיר את הלימוד רק כידיעות שכליות, כמו שנאמר “וידעת היום והשבות אל לבבך”. כי הלב הוא למעשה הכלי שדרכו האדם מתחבר אל השם יתברך ומשיג אותו , כמו שנאמר “כל חד כפום מה דמשעיר בליבה”, כל אחד משיג ומכיר את השם יתברך כפי השער שהוא מכין בליבו, כמו כן הלב הוא המלך של כל האיברים וממנו תוצאות חיים.
כידוע עיקר העבודה שבלב זה התפילה כמובן, כמו שנאמר “ולעבדו בכל לבבכם” ואומרים חכמינו “איזו היא עבודה שבלב- זו תפילה”. שהיא מהדברים העומדים ברומו של עולם ואנשים מזלזלים בה. כי לצערינו גם בתפילה עצמה נעשה החילוף הנ”ל, כי יש לנו את שלושת התפילות שסידרו לנו רבותינו הקדושים, שחרית מנחה וערבית. וכמו כן יש את התפילה האישית, שהאדם משיח בינו לבין קונו ושופך את ליבו שזה למעשה ההתבודדות. כמובן ששתי הבחינות של התפילה הם גדולות ועצומות מאוד ולא שייך לומר מה יותר חשוב ממה, אך אנו רואים שרוב בני העולם שמים את הדגש בעיקר על התפילות הסדורות, שחרית מנחה וערבית ומדקדקים בהם בכל מילה, ואילו אל התפילה שאישית של האדם, שהאדם שופך את שיחו באופן פרטי, אינם מייחסים חשיבות כל כך ונותנים דגש בעבודה זאת.
