אומר רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן תורה ו': כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום וכו', וכשממעט בכבוד המקום זוכה לכבוד אלוקים הסתר דבר".
בפשט הדברים, אנו יודעים שהאדם צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים, כמו כן, מי שרודף אחר הכבוד אז הכבוד בורח ממנו. אבל רבינו מדייק בתורה זאת ואומר שמי שממעט בכבוד עצמו, אזי זוכה לכבוד אלוקים הסתר דבר. נשאלת השאלה, מה הוא אותו כבוד אלוקים, שהאדם הממעט בכבוד עצמו זוכה אליו? ולמה נאמר על אותו הכבוד הסתר דבר?
כדי להבין את הדברים, אנחנו צריכים לעיין בהמשך התורה, ששם רבינו כותב, שמי שרוצה להיות בקי בהלכה, כלומר בקי בדרכי התשובה, צריך שיהיו לו שתי בקיאויות, 'בקי ברצוא' ו'בקי בשוב', שזה בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הינך". כלומר גם אם האדם הגיע להשגות גבוהות ומדרגות נעלות, שזה בחינת "אסק שמים" הוא צריך תמיד לדעת שהשם יתברך עוד גדול ונשגב ורחוק ממנו מאוד ועדיין לא הגיע לשום מעלה, שזה בחינת "שם אתה". ולהיפך, אם האדם נפל למדרגות התחתונות, שזה בחינת "ואציע שאול" גם שם הוא צריך לדעת שהשם יתברך נמצא איתו ואצלו תמיד וגם במקומות הללו יש לו עבודה שאותה הוא צריך לעשו"ת שזה בחינת 'הינך'.
זאת היא הבחינה של להרבות בכבוד המקום, כי כשהאדם נמצא במדרגות הגבוהות הוא צריך לדעת שיש עוד הרבה מקום לאן לשאוף ולהגיע, כלומר הוא מרבה בכבוד השם יתברך שאין סוף לגדולתו. ולהיפך, כאשר הוא נמצא במדרגות התחתונות, הוא יכול לחשוב שכאן, במקום שהוא נמצא, השם יתברך כביכול לא נמצא, אם כן, גם כאן במקומות הנמוכים והשפלים הוא צריך להרבות בכבוד ולדעת שגם במקומו, בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם השם יתברך נמצא.
כאשר האדם זוכה לשתי הבקיאויות הללו, אזי הוא 'בקי בדרכי התשובה' וזוכה לכבוד אלוקים הסתר דבר, כי גם כאשר הוא נמצא בעלייה הוא מבין שהכבוד האמיתי של השם יתברך עדיין נסתר ממנו כי אין סוף לגדלותו וכבודו של השם יתברך. ולהיפך, כאשר הוא בירידה ונמצא במקומות הנמוכים, והוא יודע שהשם יתברך נמצא איתו גם במקום הזה, אזי הוא מגלה את גודל הרחמנות והענווה של השם יתברך שיורד עד אליו למקום בו הוא נמצא וזה הכבוד הנסתר של השם יתברך.
