אורח חיים ב – הלכות נטילת ידיים – הלכה ו – סעיף פח
וזה ידוע שאין מזמנין על הפירות רק על הלחם שרק הוא משביע ומזין. וידוע ומבואר שהטעם והחיות של כל המאכלים שכוחם להחיות את האדם נמשך רק מהדעת והחכמה כמו שכתוב “החכמה תחיה את בעליה” וכפי חלקי ניצוצי הדעת שהמשיך השם יתברך בכל מאכל ומאכל כן יש בו כח להחיות ולקיים את האדם. ועל כן העיקר הוא הלחם שרק הוא משביע ומזין את האדם. ועל כן בלחם אף על פי שאין מרגישין בו כל כך טעם ומתיקות כמו בשאר הפירות ומאכלים, אף על פי כן הוא עולה על כל המאכלים והוא עיקר כולם.
וכל זה מרמז לנו על בחינות בלימוד התורה כי יש חילוקים רבים בעניין הדעת והחכמה, כי יש לימודים שיש בהם חכמות גדולות וסברות והמצאות, אבל אינם מועילים אל התכלית כלל ויש כאלה שאפילו מזיקים אל התכלית כגון הלימודים של חכמות חיצוניות שיכולים להביא את האדם לכפירה חס ושלום ומשם מחוכמות ולימודים אילו נמשכים טעמי הפירות והמאכלים המזיקים לאדם.
אבל גם בלימודים הקדושים של חכמת התורה הקדושה יש כמה חילוקים. כי יש שלימודו בגסות ובמוח פגום ומקולקל כזה והוא רחוק מצדיקים אמיתיים מאוד ואדרבא הוא גם יכול להיות חולק עליכם ביותר עד שנאמר על לימודו לא זכה נעשה לו סם מות ויורד לבאר שחת.
אך אפילו אילו העוסקים בחכמות התורה ובפלפולא לשם שמיים וטועמים טעם נפלא בתורתם אף על פי כן אין זה עיקר התכלית והשלמות. כי העיקר הוא הלימוד הקדוש שמביא לידי מעשים טובים ומידות ישרות, לשוב מעבירות ולהציל את ישראל מהעוונות שזה עיקר הרחמנות על ישראל, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה והעיקר שתתקיים התורה והמצוות אצל כל אחד ואחד כל ימי חייו בכל מה שיעבור עליו וזה עיקר לחמה של תורה שהוא בחינת הלחם בחינת לכו לחמו בלחמי ומשם נמשך כח הלחם שהוא עיקר השביעה בסעודה.
ועל כן עיקר ברכת הזימון שהוא הארת הרצון בשלמות הוא רק על הלחם כי יש בו כח להחיות את האדם ולקיימו כל ימי חייו, אבל אכילת הפירות ושאר מאכלים אף על פי שיש בהם טעמים ערבים ומתוקים מאוד, אבל כל טעמם ומתיקותם נמשכים מהדעת של התורה שמחיה את האדם לפי שעה כנראה בחוש שאכילת פירות ושארי המאכלים אינם משביעים את האדם רק מחיין ומשיבין את הנפש לפי שעה.
