פעם אחת בא אל רבינו אחד שנפל מאוד בדעתו מחמת עוונותיו, ענה ואמר לו רבינו “אם אתה מאמין שיכולין לקלקל תאמין שיכולין לתקן”.
במשפט זה טמן לנו רבינו לדורות את עיקרי יסודות האמונה והתיקון, את זה הוא גם מלמד אותנו בתורותיו ובעיקרי הנהגותיו ודיבוריו המחזקים – אין שום יאוש בעולם כלל, תמיד יש תקווה, הכלל והיסוד שהכל תלוי בו הוא האמונה וכמובן לעולם יש תשובה. גם אם האדם נפל למקומות המרוחקים ביותר, השם יתברך נמצא איתו ואצלו והוא מצפה לכל פעולה או מחשבה ונקודה טובה שלו, בה הוא מתנתק מהרע ומתחבר אל הטוב. כמו כן, הבטיחנו רבינו שבודאי מי שיחזיק בו וילך בדרכו, ילמד את עצותיו ותורותיו, בודאי יהיה לו תיקון בשלמות, והעיקר מי שיבוא על קברו ויאמר העשרה קפיטל תהילים הוא ישתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו.
אך אפשר לשאול כאן שאלה גדולה, הרי גלוי וידוע שהקב”ה ברא את התשובה לפני שברא את העולם, כלומר הוא ידע שבני האדם עתידים לקלקל במעשיהם. ועוד, הרי אנחנו יודעים בפירוש שמלאכי האמת באו וקטרגו על בריאת האדם ואמרו להשם יתברך שהוא עתיד לחטוא ולעבור על רצונו, כמו שכתוב “מה אנוש כי תזכרנו שעתיד למחטי קמך ועתיד לארגזא קמך”, כלומר מלאכי האמת באו להקב”ה ואמרו לו כביכול מדוע אתה בורא את האדם הרי אתה יודע שהוא עתיד לחטוא ולקלקל ואם כך מה הטעם שתברא אותו.
ובאמת הקושיה שלהם הייתה קושיה, שהרי מה התכלית לברוא אדם שעתיד לקלקל, הרי גם אדם פשוט שיוצר או ממציא משהו, הוא עושה זאת על מנת שיהיה כשיר ומתוקן ומה הטעם לעמול על דבר שאתה יודע מראש שהוא עתיד להתקלקל. כל שכן וכל שכן הקב”ה, שברא אין- ספור עולמות והכל בשביל האדם הבעל בחירה, שיעשה רצונו ויכיר אותו, ואם כך, מה הטעם לברוא את האדם אם אתה יודע כבר מראש שהוא עתיד לקלקל.
ועוד קושיא הייתה על בריאת האדם, שכידוע כשהקב”ה הוריד את הנשמות לזה העולם כדי שלא יאכלו ‘נהמא דכיסופא’, כלומר שלפני שנברא העולם היו הנשמות מקבלות את כל העונג וההטבה האין סופיים של השם יתברך בחסד חינם, ללא שום יגיעה וטרחה מצידן, ואז התעורר בהם הרגשת הבושה כיוון שלא יכלו להחזיר במשהו לזה המיטיב להם. על כן ברא השם יתברך את זה העולם והוריד לכאן את הנשמות שיזכו בזכות מעשיהם לקבל את השכר המוכן להם, בזכות ולא בחסד חינם ואז גם לא יתביישו לקבל אותו.
זו הייתה הקושיה של מלאכי האמת, הרי האדם נברא כדי שיזכה ע”י מעשיו הטובים ולא יתבייש בקבלת השכר ואם הוא יקלקל ויחטא לפניך, הרי הבושה שלו תהיה גדולה יותר מאשר קודם שירד לעולם.
זה גם מה ששאלו מלאכי האמת כמו שכותב רבי נתן בליקוטי הלכות, הלכות נדרים ד’, מדוע לך לברוא את האדם? “כי אלו המלאכים שהם בחינת דרי מעלה נדמה להם שהם כבר יודעים איזה ידיעה בגדולת השם יתברך ולפי ידיעתם את גדולת הבורא יתברך שהוא יתברך רם ונישא ונורא ונשגב מאוד, לא היו יכולים להבין כלל בריאת האדם, איך שייך שהשם יתברך יקבל נחת רוח מבן אדם גשמי כזה שהוא טיפה סרוחה, גוש עפר וכו’. ועל כן קטרגו עליו ואמרו “מה אנוש כי תזכרנו”.
אבל השם יתברך לא השגיח עליהם והשיב להם “וכי לחינם נקראתי רחום וחנון”, כי השם יתברך יודע את גדולת עצמו יתברך, כי אין מי שידע ממנו יתברך כי אם הוא לבדו. והשם יתברך בעוצם רוממותו יודע שדווקא זה עיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך, שיברא את האדם בעולם העשייה הזה ויעבוד אותו בזה העולם דווקא, ואפילו אם יחטא וירגיז לפניו יתברך, אף על פי כן יודע כי יש צדיקים גבוהים כאלה שיודעים להמשיך גדולת רחמיו וחסדיו גם עליהם ואז יקבל יותר ויותר תענוגים ושעשועים”.
נמצא שאף על פי שהקב”ה ידע שהאדם שהוא עתיד לברוא עתיד לקלקל ולחטוא, אף על פי כן היה כדאי לו לקב”ה לברוא את האדם ואת העולם כמו שנאמר “ותשלך אמת ארצה” ו”אמת מארץ תצמח”, כלומר שהוא לא השגיח בקטרוג המלאכים שבאו עם האמת שלהם ואמר להם שאמת תצמח דווקא מהארץ, דווקא מתוך הגשמיות, השקר והקלקול, כי יש לי תכלית גבוהה ונעלמת יותר שאין אתם משיגים אותה.
