כותב רבי נותן בליקוטי הלכות, אורח חיים ג', הלכות יום כיפור ב' וזה לשונו: "מבואר בדברי רבינו ז"ל שצריכין להשליך כל מיני חכמות, לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני אדם אלא אפילו חכמות גמורות, ואפילו מי שיש לו מוח גדול באמת ויודע בגדולת השם יתברך, כשמגיע לאיזו עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות ובתמימות 'כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה'".
וכשנתרבה מוחו ודעתו אזי צריך שלא יעמוד ויסמוך על דעתו לבד, אדרבא כי ע"י הדעת והחכמות של האדם יכול ליפול בטעויות גדולות ח"ו, ויוכל ע"י חכמתו להטות לגמרי ח"ו מדרכי השם, כי אסור לסמוך על דעתו וחכמתו לבד, רק עיקר השלמות היא שכל מה שנתרבה ונתווסף דעתו יותר, ומכיר יותר בגדולת השם יתברך, יראה להמשיך הדעת אל הלב בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך".
כי צריך להמשיך הדעת אל הלב, כמו ששמעתי מרבינו ז"ל שאמר "הלא גם אומות העולם יש להם דעת וחכמה, אך הדעת שלהם הוא בלא לב והעיקר להמשיך הדעת אל הלב בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך". היינו כשזוכה לאיזה דעת, יסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולים יפה כפי חכמתו, ואם ליבו שלם עם השם יתברך, ויבטל כל תאוות וחמדת הגוף, מה שלב האדם חומד, כולם יתבטלו כנגדו יתברך ולא יהיה לו שום תאווה וחמדה כלל, רק להשם יתברך, כי כך יפה לו כפי הדעת שזכה עכשיו להכיר בגדולתו יתברך, וישתדל עכשיו לעבוד את השם במצוות מעשיות ועבודות דקדושה באופן שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה, כמו שמבואר לעיל, שצריכין להשליך את כל החכמות ולעבוד את השם יתברך בפשיטות ותמימות".
