“אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים”. כל נשמה ונשמה היא היפה בנשים, לכל נשמה יש את הרגע בה היא מבחינה בשקר הגדול בו היא חיה, היא עוזבת הכל, ויוצאת לחיפוש. אך כאן כמו שכתבנו טמונה סכנה, כי רבים הם הזכיינים וממציאי הדרכים אל הגן עדן האבוד. על כן אומר שלמה המלך “צאי לך בעקבי הצאן” צאי בעקבות צאן קדושים, שהם העם היהודי לדורותיו, בדרך שהלכו בה אבותינו הקדושים, התחברי אל “משכנות הרועים”, שהם הרועים האמיתיים, הצדיקים הגדולים הקדושים והקדמונים, אשר מעט מתורתם הבאנו בספר זה ועל כן נקרא שמו ‘המפתח’, לכל הרוצה לפתוח את שערי החומות הסובבות את הארמון.
ואז- “קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי”. כאשר המפתח ביד, מתחיל הדוד שהוא הבורא יתברך לדפוק על שערי הלב- “פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי”, לשונות של חיבה, אהבה וקירוב, המתבטאים בעזרה משמיים, בהארה, בהדרכה מעשית ובראיית ניסים, השם יתברך מבקש מן האדם “פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתחו של עולם”.
אך לצערנו, לא תמיד לוקח האדם את הרמזים והסימנים האלו בשני ידיו, ואפילו אם הוא מתחיל או מתמיד ללכת בדרך, לפעמים הוא שב לאחור, או שעוצר במדרגה אחת ועוזב את תהליך החיפוש מכיוון שחושב שכבר הגיע אל מחוזות הקדושה ואינו ממשיך קדימה, למעשה הוא כבר מתייאש מגילוי האור, ממציאת בת המלך, שהיא הגילוי פנימי של הנשמה האלוקית, והכל מלווה בטיעונים ובתירוצים שונים.
“פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי, איככה אטנפם”.
הכותנות מרמזים על אורחות חייו של האדם, קשה לו לעזוב את הרגליו, קשה לו להתנתק מתאוותיו, אין הוא מעוניין להתמודד עם קשיים ומניעות והוא מלביש זאת בתירוצים שונים. כאן יכול האדם לפספס את הזדמנות חייו, כי נדמה לו שהשם יתברך עזב אותו כביכול ואין הוא רוצה בו עוד במצב שהוא נמצא, כמו שכתוב- “דודי חמק ועבר”.
אך כל הצדיקים מגלים לנו, שהשם יתברך מצפה ומחכה ומשגיח על כל אדם באשר הוא שם “הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, ענה דודי ואמר לי, קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך”. אפילו שנראה שאני נמצא בשפל המדרגה, אפילו אם נפלתי או התייאשתי, אין שום יאוש בעולם כלל- “לכי לך”, תקום, תתחיל מחדש, תמשיך לצעוד בדרך אל האור- השם איתך עמך ואצלך תמיד.
“יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה”.
כאן הבורא יתברך מנחם את האדם ואומר לו, אף על פי שהנשמה עכורה בעוונות וחטאים ונמצאת “בסתר המדרגה”, במדרגה התחתונה ומסתירה את עצמה “בחגווי הסלע”, אף על פי שלבך לב אבן וסלע, הראיני את המראה הטוב שלך, את הנקודות הטובות שיש בך, את קולך הערב, שהוא קול התפילה והצעקה של כל יהודי, הערב להשם יתברך כל כך, מה יונה אינה בוגדת בבן זוגה, כך הנשמה היהודית קשורה בעבותות אהבה לאביה שבשמיים.
“שחורה אני ונאווה בנות ירושלים, כאהלי קדר, כיריעות שלמה, אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש, בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי”.
אף על פי ששזפתני השמש, שמסמלת את חום תאוות העולם והבליו, ונתלכלכתי בחטאי, עדיין הנקודה הפנימית שלי, שהיא נקודת האלוקות, היא יפה ונאווה, כי כל המידות הרעות והמעשים החיצוניים אינם נוגעות כהוא זה בנקודה האלוקית שיש בכל יהודי, שהיא קדושה וזכה.
“בני אימי”, שהם התולדות והתכונות שנולדתי עימם, השקעתי אותם בכל ענייני העולם הגשמי והבליו, ואילו את “כרמי שלי”, את הנשמה הקדושה שלי, את הפנימיות שלי- “לא נטרתי” הזנחתי!
נשמת האדם משכילה להבין, שהיא לחוצה וסגורה בסורג ובריח ע”י תאוות הגוף ורצונותיו, המושכים אותה מטה מטה, ואז היא פורצת בזעקה פנימית אל הבורא יתברך “מושכני אחריך נרוצה”, אם לא תמשוך אותי איני יכולה לפרוץ את ההסגר, אם לא תאיר עלי באור גדול, אין לי שום סיכוי לצאת מן החושך, כי “אין חבוש מתיר עצמו מן האסורים”, כמו שאמר דוד המלך “הוציאה ממסגר נפשי, להודות את שמך”. זו היא הזעקה הגדולה והכיסופים העצומים לאיחוד הגדול בין הבן לאב, בין ה’חלק אלוק ממעל’ לשלם.
