וזה המעשה הנורא של הבעל התפילה, שמבואר ומרומז שם עניין שבירת הכלים ותיקונם. כי ע”י שבירת הכלים, משם נמשכים כל התאוות והמידות רעות וכל הטעיות והמבוכות של כל באי עולם הרחוקים מהשם יתברך, שכל אחד נתעה למקום שנתעה ע”י תאוותיו שהתעו אותו לדעות זרות כוזביות.
וזה כל עניין הטעויות והשטות של כל הכתות המבוארות במעשה, שכולם נתעו ונבוכו מאוד מאוד ע”י תאוותיהם הרעות וכל כת מצאו להם תכלית ותעו אחריה ועשו להם מלך ומצאו להם סברות רבות על טעותם עד שאפשר באמת לטעות בהם. וכל זה נמשך מבחינת שבירת הכלים הנ”ל, שהם בחינת המידות העליונות הקדושות שלא יכלו הכלים לקבל אורם וע”י זה נשברו ונפלו הכלים למטה למדור הקליפות, עד שנתהפך אצלם כל המידות טובות מהיפך אל היפך והפכו דברי אלוקים חיים עד שנעשה אצלם סברות להיפך מן האמת.
למשל הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא הכבוד והיה להם הוכחות וסברות רבות על זה, וזה הטעות נמשך מנפילת הכבוד דקדושה. כי יש כבוד דקדושה שהוא כבוד השם יתברך וכבוד תורתו הקדושה וצדיקיו האמתיים, שכל העולמות נבראו בשביל זה הכבוד, כמו שאמרו רז”ל “כל מה שברא הקב”ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו” ומבואר בכמה תורות בדברי רבינו ז”ל שהכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה ושורש כל הנפשות.
ומחמת שהכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה שנבראה בשביל הכבוד, על כן מעת שהיה שבירת כלים ומיתת המלכים, שאז נפלו כל המידות הקדשות למטה ואז נתבלבלו כל העולמות כולם כידוע, שזה מה שכתוב במעשה הנ”ל שהיה רוח סערה שבלבל והפך את כל העולם כולו, שכל זה הוא בחינת סוד שבירת הכלים.
ועל כן אז אחר הרוח סערה הנ”ל, אז נתהוו כל הכתות רעות המבוארים במעשה, שנתעו ונבוכו בדעות זרות שלהם והפכו האמת מהיפך אל היפך ואמרו שעיקר התכלית הוא הכבוד, מה שבאמת הדבר הוא בהיפך ממש, כי עיקר התכלית של הבריאה הוא רק כבוד השם יתברך ותורתו וצדיקיו האמתיים, שאי אפשר לזכות לכך כי אם שממעטים בכבוד עצמו לגמרי ובורחים מן הכבוד לגמרי באמת, ויודע פחיתותו ושפלותו והוא נבזה בעיניו נמאס ואת יראי השם יכבד, אז דוקא יזכה להגיע אל התכלית האמתי לעתיד להיכלל בכבוד השם באמת בבחינת “כבוד השם יאספך” שאין אדם זוכה לזה כי אם כפי מה שמבטל כבודו באמת לגמרי ומשתדל ומתייגע כל ימיו להרבות כבוד המקום שהוא כבוד התורה והצדיקים האמתיים ואינו חושש על כבוד עצמו כלל, ואילו הם הפכו האמת מהיפך אל היפך ואמרו שעיקר התכלית הוא הכבוד לרדוף אחר הכבוד ח”ו, הרחמן יצילנו מדעות אלו.
וכן כת אחרת שטעו בסברותיהם הרעות ואמרו שעיקר התכלית הוא רציחה והיה להם סברות והוכחות רבות על זה. ובאמת אף על פי שלכאורה רחוק להאמין שימצאו אנשים כאלה שיהיה להם סברות שרציחה היא מצווה, אבל באמת יש טעויות כאלה בעולם עד שיכולים לטעות גם בזה.
וגם זה הטעות נמשך מנפילת ניצוצות מהגבורה דקדושה, כי בקדושה יש כעס ונקמה, שהיא מצווה גדולה כמו שנאמר “אל נקמות השם” וזה בחינת מיתות בית דין שמצווה על הבית דין לדון בם את מי שנתחייב בהם והוא תיקון העולמות מאוד. ואצלם נפלה זאת המידה עד שבאו לידי כעס ורציחה ממש והפכו דברי אלוקים חיים ע”י תאוותיהם הרעות ונטו מסברה לסברה עד שנשתגעו ואמרו שרציחה מצווה היא והיא התכלית.
וכן הכת שאמרו שניאוף הוא התכלית וזה הטעות מבואר לכל מהיכן היא נמשכת, כי ידוע שמצוות פריה ורביה היא המצווה הראשונה בתורה כי “לא לתוהו בראה לשבת יצרה” והשם יתברך חפץ בקיום העולם על כן מצווה לפרות ולרבות. אבל אין צריכים לעסוק בזה כי אם בשביל קיום המצווה לבד בקדושה ובטהרה גדולה, והם מגודל תאוותם הטו את דעתם מן האמת עד שאמרו שזה עיקר התכלית.
והכת שאמרו שזה האוכל מעט ואינו ניזון ממאכלים של שאר בני האדם הוא ראוי להיות מלך, ובחרו להם לפי שעה איזה עשיר למלך שאינו ניזון ממזונות שאר בני האדם רק ממזונות דקים. וזה הטעות נמשכת מעניין זה שיש צדיקים אמתיים שהם קדושים באמת ושברו תאוות האכילה באמת לגמרי עד שאינם יכולים לאכול כי אם מעט דמעט, וגם זה המעט שאוכלים הוא בקדושה נוראה, עד שכל מאכלם ומזונם אינו מאכל ומזון שהעולם ניזונים ממנו, כי מאכלם הוא בבחינת מן שהוא מזון שמלאכי השרת ניזונים ממנו והוא בחינת מאכל הצדיקים האמתיים בחינת “לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן”.
ומזה נמשך הטעות של הכת הנ”ל, שאצלם נפלה האמת כנ”ל עד שבחרו בצבועים ושקרנים ומתדמים עצמם כקוף בפני בני אדם ומרגילים עצמם לאכול מעט מחמת גדלות וגסות הרוח, כדי להתכבד ולהתיקר ע”י זה מחמת שרואים שזה הדבר חשוב עכשיו, ובשביל זה מקבלים אותו לרבי ומנהיג כשרואים שאוכל מעט בדקות בחן של שקר, ובאמת עדיין לא התחילו לילך בדרכי השם ועדיין לא נגעו בקדושה ובתורה הקדושה כלל ועדיין לא התחילו לשבר שום תאווה ומידה כלל והם רק ממעטים באכילה בשביל הכבוד.
וכן הכת שאמרו שמליצה ודיבור הוא התכלית, דהיינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה ובעל כושר דיבור וכל המחקרים והפילוסופים והאפיקורסים רובם ככולם הם מליצים גדולים ובחרו בדרכי המליצה מאוד ללמוד לשונות רבות ולדבר צחות כידוע ומפורסם כל זה.
ובאמת בשרשו שבקדושה המליצה טובה מאוד, כאשר שיבח רבינו ז”ל בעצמו את המליצה מאוד ואמר שיש לה כח גדול לעורר את האדם וגם למעלה יכולים לפעול לעורר רחמים וישועה גדולה ע”י המליצה ואמר שגם המלמד זכות למעלה נקרא מליץ, כי זה הזכות בעצמו שהוא מלמד על איזה אדם, אם היה אומרו כך בלי דרכי המליצה לא היה פועל כלום לעורר רחמים עליו.
והנה עניין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאוד לכל אדם החפץ חיים אמתיים ונצחיים, הרוצה לגשת אל הקודש לילך בדרכי השם לשוב אליו יתברך. אשר העצה הכללית שהיא יסוד כל העצות, היא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו כמבואר אצלנו כמה פעמים, דהיינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו. ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך ולעניין זה הוא דבר גדול עניין המליצה.
כי לעניין זה של שיחה בינו לבין קונו, שהוא עיקר התכלית האמת שצריכים לזכות ע”י זה לחיים נצחיים לעולמי עד ולנצח נצחים, צריכים כל מיני דיבורים שבעולם תחינות ובקשות וריצויים ופיוסים והפצרות ותחינות וטענות וכיוצא בזה הרבה, וכל עניני דיבורים אלא וכאלה הם כלולים כולם בבחינת מליצה, כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה שמשם יסד דוד המלך ע”ה ספר תהילים ברוח קדשו וזכה למליצה קדושה באמת עד שזכה שספרו הקדוש ספר תהילים כלול מכל לשונות המליצה הקדושה ועל כן באמת יש לו כח גדול לעורר לב האדם ולעורר רחמים העליונים כשאומרים אותו בכוונת הלב.
והנה מחמת שבקדושה המליצה יקרה מאוד, מזה נמשך שאצל הכת הנ”ל נפלה המליצה עד שהפכו דברי אלוקים חיים ובחרו במליצה לרעתם לבלות כל ימיהם על דרכי המליצה, כדי להמשיך לב ישראל ח”ו לדרכי המחקרים והפילוסופים אשר “כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים” אשר ע”י זה עוקרים את עצמם ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני העולמות.
וכן הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא שמחה ושכרות. כי שמחה דקדושה היא בוודאי דבר גדול מאוד, דהיינו לשמוח בהשם ובתורתו הקדושה שזה עיקר שלמות העבודה, כמו שנאמר “תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה” כי שמחה דקדושה היא הנקודה הקדושה של כל המצוות, כמו שכתוב “פיקודי השם ישרים משמחי לב” כי העיקר הוא לזכות לשמוח בהשם בבחינת “אנוכי אשמח בהשם”.
ועל זה אמר שלמה המלך ע”ה “ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם וכו’ כי אם לאכול ולשתות ולשמוח” שדרשו רבותינו ז”ל לאכול ולשתות ולשמוח בשבתות וימים טובים. כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמתית, יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע כשיזכור את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה השם יתברך עמנו ע”י משה רבינו ע”ה אשר פתח עינינו והמשיך עלינו את האמונה הקדושה להאמין בהשם ובמשה עבדו, לקיים מצוותיו הקדושים בכל יום, אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון וכולנו מאמינים באלוקים חיים ומלך עולם, חי וקיים לנצח.
ואי אפשר לבאר בכתב ובעל פה עוצם השמחה הזאת, כי לגדלותו אין חקר כי השמחה הזאת היא “לכל חד מה דמשער בלבי” בבחינת “נודע בשערים בעלה”. ומזה נשתלשל הטעות של הכת הנ”ל שבחרו בשמחה של הוללות ושכרות שעל זה נאמר (קהלת ב’) “ולשמחה מה זו עושה” זו שמחה שאינה של מצווה “ושבחתי אני את השמחה” זו שמחה של מצווה, ללמדך שאין השכינה שורה מתוך עצבות וכו’ אלא מתוך שמחה של מצוה.
וכן בעניין החכמה, שהיתה כת אחת שחקרו ואמרו שעיקר התכלית הוא החכמה וזה הטעות מבואר מאוד מהיכן היא נמשכת, כי בוודאי הוא אמת שחכמה דקדושה יקרה מאוד, כי כל הבריאה הייתה ע”י החכמה כמו שנאמר “כולם בחכמה עשית” והחכמה היא חיות הכל.
אבל עיקר החכמה היא ליראה את השם ולעבוד אותו יתברך, כמו שנאמר “ראשית חכמה יראת השם” ועיקר החכמה האמתית הוא לדעת שרחוק ממנו החכמה, בבחינת “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” כמבואר בדברי רבינו ז”ל שעיקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה.
כי באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם, ועיקר החכמה האמתית הוא מי שזוכה לשכל האמת להבין ולהשכיל האמת שהעיקר הוא לעבוד אותו יתברך בתמימות ובפשיטות גמורים. וע”י זה דוקא יזכה לעיקר החכמה האמתית דהיינו לדעת אותו יתברך באמונה שלימה באמת, שזה עיקר החכמה.
אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו, מכל שכן הכופרים לגמרי במצוות מעשיות ר”ל, עליהם נאמר “הנה בדבר השם מאסו וחכמת מה להם” כי אין שטות ושיגעון יותר מזה כשאדם ילוד אישה קרוץ מחומר רוצה לחקור ולהשיג בשכלו דרכי השם ורוצה להתחכם על השם לידע טעמי מצוותיו על פי שכלו או לידע דרכי הנהגותיו יתברך ועל זה נאמר “ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו”. ושלמה המלך ע”ה לרוב חכמתו אמר “כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי” ואפילו על קצת הטעות שטעה ורצה להתחכם מעט כנגד תורת משה, התחרט אחר כך מאוד, מכל שכן וקל וחומר שאר האנשים.
והכלל שעיקר החכמה שהיא יקרה מאוד הוא “ראשית חכמה יראת השם שכל טוב לכל עושיהם” ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, וע”י זה דוקא זוכה לחכמה האמתית, לדעת ולהשיג אותו יתברך בבחינת “וידעת היום והשבות את לבבך כי השם הוא האלוקים וכו'” שזה הדעת הקדוש אי אפשר להשיג כי אם ע”י התורה ומצוות ומעשים טובים בתמימות ובפשיטות שזה בחינת חכמת תורתינו הקדושה שהיא עיקר החכמה האמתית.
ואצל הכת הנ”ל נפלה החכמה דקדושה עד שאמרו שהחכמות שלהם שהם חכמות חיצוניות, הם עיקר התכלית. אשר ע”י חכמות כאלו הם עוקרים את עצמם ואת הנמשכים אחריהם מעולם הזה ועולם הבא ואין להם שום חיות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כמו שכתוב “לוכד חכמים בערמתם” שהחכמים נלכדים בחכמה של עצמם. נמצא שגם אלו שבחרו בחכמה לתכלית צריכים גם כן תיקון גדול להשיבם מהחכמות שלהם אל החכמה האמתית שהיא תורה ומצוות ומעשים טובים.
וביותר נתעו ונבוכו אותה המדינה של עשירות שנפלו לתאוות ממון כל כך עד שכל החשיבות והגדולה והכבוד שלהם הכל היה כפי ריבוי הממון שיש לו, ומי שיש לו ממון מעט היה נחשב אצלם לחיה או לעוף וכו’. והיה להם כוכבים ומזלות ומלאכים עד שבאו לידי עבודה זרה ממש, שעשו לעצמם את הבעלי ממון הרבה לאלוקים אחרים והקריבו להם קורבנות כמבואר שם במעשה הנ”ל ואמר רבינו שמכל התאוות יכולים להוציא את האדם אבל לא מתאוות ממון, כי אם ע”י הדרך שיש לגיבור.
כי זה הטעות והמבוכה של הכת והמדינה שבחרו בתאוות ממון, זה הטעות גדולה יותר מכל הטעויות של כל הכתות הרעות הנ”ל, כי מחמת שהממון המוכרח הוא הכרח גדול לאדם, על כן שם מתגבר הטעות והמבוכה ביותר עד שנדמה להם שהממון הוא עיקר התכלית ח”ו, ושצריכים לבלות כל ימיו על זה כאשר מצוי ברוב העולם ר”ל.
אבל באמת הוא בהיפך ממש, כי באמת עיקר הפרנסה הוא רק מהשם יתברך לבד וצריכים למעט בעסק ולעסוק בתורה ולבטוח בהשם שיצליחו במעט העסק שעוסק בו, ויזמין לו פרנסתו בסיבה קלה, ותהיה לו אמונה שלימה בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך לבד.
ועיקר התיקון של כל המידות הנפולין שהם בחינת כל הכיתות הרעות הנ”ל הוא ע”י תפילה. כי כל הכתות הרעות הנ”ל הם בכל אדם ובכל זמן כנראה בחוש “את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש” ע”י פגם המידות הרעות הנ”ל שהוא פגם והטעות והמבוכה של כל הכיתות הנ”ל.
כי יש בני אדם שלהוטים ביותר אחר הכבוד ורודפים אחר הכבוד מאוד ואובדים עולמם הנצחי וגם העולם הזה בשביל מעט הכבוד שרוצים להשיגו. זה רוצה להתכבד ע”י עשירותו שיהיה לו שם וכבוד בין נגידים וקצינים וגדולי הארץ וזה רוצה להתכבד ולהתיקר ע”י תורתו ועבודתו וחותר כל ימיו שיהיה נתקבל לרב ומנהיג בעיר הגדולה.
ויש כאלו שמתגבר אצלם ביותר מידת הרציחה כגון רוצחים ממש או שאינם רוצחים ממש, רק שיש להם בחינת רציחה שהם בעלי מחלוקת ושנאה וקנאה ורודפים את האדם שזה גם כן בחינת רציחה.
וכן בשאר הכתות ואפילו באדם אחד נמצאים בחינות מכל הכתות הנ”ל כי האדם בטבעו יש לו את כל המידות הרעות קנאה ותאווה וכבוד ושאר תאוות רעות, רק שאצל אדם זה מתגברת זאת המידה הרעה ביותר ועל כן נקרא על שם כת זאת ואצל אדם אחר מתגברת מידה רעה אחרת.
ומי שרוצה לא להטעות את עצמו ולחשוב על תכליתו האמתי והנצחי, אי אפשר לזכות לזה כי אם כשיזכה להיות מהכת הקדושה של הבעל תפילה הקדוש, שרק הם בחרו בתכלית האמתי והנצחי, שהוא תפילה ושירות ותשבחות להשם יתברך. וע”י התפילה זוכים לשבר כל המידות רעות שיש בכל אדם שנמשכים מכל הכתות הנ”ל, שכולם נתבטלים ונתתקנים ע”י התפילה דוקא.
ועיקר התפילה הוא לתקן את הכת שנפלו לתאוות ממון, שעליהם נתייגע הבעל תפילה ביותר ויותר לתקנם כמובא במעשה הנ”ל, כי רוב המעשה מדבר שם מעניין תאוות ממון, שזה הטעות והמבוכה של תאווה זאת גרועה יותר מכל הטעויות של כל הכיתות, כי תאוות ממון היא עבודה זרה ממש כמו שנאמר שם “שעשו לעצמם אלוקות”.
כי בזה הטעות של תאוות ממון טועים העולם ביותר, עד שרובם ככולם מבלים ימיהם ושנותיהם בשביל תאוות ממון ומאומה לא ישאו בעמלם, כי אין האדם מת וחצי תאוותו בידו “ואין מלווין לו לאדם בשעת פטירתו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד” ועיקר התפילה הוא בשביל לתקן תאוות ממון שהיא עבודה זרה ממש, כי התפילה היא בחינת אמונה כמו שנאמר “ויהי ידיו אמונה” ותרגומו שפרשן בתפילה, והאמונה היא היפך עבודה זרה והכפירות שהם בחינת תאוות ממון.
וזה הנופל לתאוות ממון אין לו שום עשירות לעולם, כי הוא בעל חוב תמיד לתאוותו וכל מה שיש לו חסר לו יותר ויותר, בחינת “מרבה נכסים מרבה דאגה” ואין אדם שזוכה לעשירות באמת כי אם כשמשבר תאוות ממון ע”י הצדקה ומאמין בהשם יתברך שיזמין לו פרנסתו בסיבה קלה והוא שמח בחלקו, שזה עיקר העשירות, כמו שנאמר “איזה הוא העשיר השמח בחלקו”.