אורח חיים ג – הלכות יום כיפור – הלכה ב – סעיף ג
ומבואר בדברי רבנו שצריכין להשליך כל מיני חכמות, לא מבעיה חכמות של שטות של סתם בני אדם אלא אפילו חכמות גמורות ואפילו מי שיש לו מוח גדול באמת כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות. כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכו'. ועיקר השכל הוא כשמעלה ליחות ושמנונית הגוף אל הדעת וכשנתרבה מוחו ודעתו אזי צריך שלא לעמוד ולסמוך על דעתו לבד, כי ע"י הדעת והחכמות של האדם יכול ליפול בטעויות גדולות ח"ו ויוכל ע"י חכמתו להטות לגמרי ח"ו מדרכי השם כי אסור לסמוך על דעתו וחכמתו לבד, רק עיקר השלימות הוא כל מה שנתרבה ונתוסף דעתו ומכיר ביותר בגדולת השם יתברך יראה להמשיך הדעת אל הלב בבחינת "וידע היום והשבות אל לבבך" שצריכין להמשיך הדעת אל הלב כמו ששמעתי מרבינו ז"ל שאמר כי הלא גם אומות העולם יש להם דעת וחכמות אך הדעת שלהם הוא בלא לב והעיקר להמשיך הדעת אל הלב בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך כנ"ל. היינו כשזוכה לאיזה דעת ימשיך הדעת אל הלב ויסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולים יפה כפי חכמתו ואם ליבו שלם עם השם שיתבטלו כל תאוות וחמדת הגוף כל מה שלב האדם חומד כולם יתבטלו נגדו יתברך, ולא יהיה לו שום תאוה וחמדה כלל רק להשם יתברך כי כך יפה לו כפי הדעת שזכה עכשיו להכיר בגדולתו יתברך וישתדל עכשיו לעבוד את השם במצוות מעשיות ועבודות דקדושה באופן שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה כמבואר לעיל שצריכין להשליך את כל החכמות ולעבוד את השם יתברך בפשיטות גמור, נמצא שכל מה שזוכה לדעת יותר ולהכיר יותר בגדולתו יתברך הוא ממשיך בכל פעם הדעת אל הלב והגוף ע"י שמשתדל לעשו"ת מעשים טובים ועבודות דקדושה כפי הדעת שזכה עכשיו וכל מה שיש לו דעת יותר עובד ביותר ועושה מעשים טובים ביותר בשביל השם יתברך בפשיטות גמור בלי שום חכמות ואינו נמשך אחר חכמתו להיות נשאר עם החכמות לבד כי זה עיקר עבודתו יתברך, כי עיקר התגלות מלכותו יתברך הוא רק ע"י מעשים טובים ומצוות מעשיות.