ליקוטי הלכות ג – הלכות שבת ז – סעיף סט
כשהאדם רוצה לילך בדרכי התשובה צריך להיות לו שני בקיאות הינו בקי ברצוא ובקי בשוב בבחינה “אם אסק שמיים שם אתה ואציע שאול הינך” שידע האדם שגם אם הגיע למדרגות והשגות גבוהות עדיין יש עוד מה להשיג והשם יתברך עדיין רחוק וגם אם נפל לשאול תחתיות השם יתברך עימו ואיתו. וכל זה מרומז בזוהר בעניין תיבת נח שנח לא ביקש על דורו ואחר שיצא מהתיבה וראה כל העולם חרב התחיל לבכות עליו. והשיבו הקב”ה “רעיה שטייא” עכשיו אתה בוכה ולא מקודם. כי נח היה צדיק תמים אבל לא השיג רחמי השם יתברך עד היכן הם מגיעים ולא השיג שאפשר לצאת ולהוריד עצמו להסתכל על הרשעים ולעסוק עמהם ולמצוא בהם איזה זכות ולהתפלל עליהם ולעוררם באיזה נקודה טובה, שבכל זה עסק משה והצדיקים הגדולים שאחריו ביגיעות עצומות ומסרו נפשם על ישראל להצילם שזה בחינת “ואציע שאול הינך” שהשם יתברך נמצא גם בדיוטא התחתונה ביותר ורוצה שיבקשו רחמים על ישראל אפילו אם הם כמו שהם. ועל כן הוכרח נח להכנס אל התיבה ולהתחבא שם כדי להנצל, כי תיבת נח נבנתה ונעשתה בחכמה וקדושה גבוה מאוד, כי היו כוונות עמוקות בגובהה ואורכה ורוחבה ובכל בנינה כמבואר בתורה כל פרטי עשייתה. וכן מבואר בכמה ספרים שתיבת נח הוא בחינת הדיבורים והתיבות של תפילות, שכל זה הוא בחינת בקי בעיל בחינת “אסק שמיים” שזה המדרגות הגבוהות של הקדושה. על כן צווהו השם יתברך שיכנוס לתוך התיבה שזה בחינת עייל ושם יסתיר עצמו עם כל בניו ועם כל מיני חיות ועופות וצמחים. כי נח לא היה בקי בבחינת נפיק שזה “אציע שאול הינך” ששם עיקר הבקיאות לדעת ולהאמין שהשם יתברך גם שם במקומות הנמוכים ביותר. ועל כן הוכרח נח גם לצאת מן התיבה כמו שכתוב “וידבר אלוקים אל נח וכו’ צא מן התיבה” כי יציאתו מין התיבה זה בחינת נפיק. כי בודאי מי שרוצה לשוב להשם יתברך היה מרוצה שיניחוהו לישב תמיד בבית המדרש במקום קדוש ולעסוק בתורה ותפילה, אבל השם יתברך רוצה בקיום העולם ומסבב עם האדם שמוכרח יהיה לצאת כמה פעמים מבית המדרש ולעסוק בצרכי הגוף ופרנסה וזה קשה על האדם מאוד כי כשיוצא לחוץ הוא בסכנה גדולה. אך השם יתברך רוצה שהאדם יעבוד ויגלה אותו בזה העולם דוקא שהוא בכללו בחינת “ונפיק” כנגד העולמות הקדושים והעליונים. ועל כן גם בזה העולם ההכרח שתהיה עבודתו בבחינת “עייל ונפיק” בחינת רצוא ושוב.
