בסיפור המעשה מ'שבעה בעטלירס' מספר לנו רבינו על שבעת הקבצנים שבאים לברך את הזוג הצעיר בעת חתונתם, כאשר כל אחד מספר מכוחו ונותן משל ששייך לעניין שלו. במעשה מרומז לנו מקצת מכוחם הגדול של הצדיקים הגדולים במעלה מאוד, וידוע שרבינו הוא כלליות ה'שבעה בעטלירס', כלומר יש לו את הכוח והיכולות שיש לכל השבעה קבצנים גם יחד.
ה'בעטליר' הראשון שמופיע בסיפור, הוא ה'בעטליר' העיוור, שאמר על עצמו "ואתם סבורים שאני עיוור, אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו אינו עולה אצלי כהרף עין. ואני זקן מאוד ועדיין אני יניק לגמרי ולא התחלתי עדיין לחיות כלל, ואעפ"כ אני זקן מאוד".
כאן מתאר לנו רבינו את עיקר העבודה והעניין של הצדיקים הגדולים במעלה, שהיא עבודת ההתחדשות, שאעפ"י שהם יכולים להיות זקנים בימים ובשנים, אך הזמן אינו פועל עליהם ואינו משפיע עליהם כלל, כי הם מעל הזמן והם מתחדשים בכל יום מחדש כאילו היום נולדו מחדש וכל ענייני העולם הזה אינם עולים אצלם ולא תופסים חשיבות, כי הם דבוקים בתכלית הביטול בהשם יתברך ובתורה הקדושה.
כי זה ידוע שרוב בני האדם שעברו מה שעברו ימים ושנים, יכולים ליפול בזיקנה, כלומר ליפול להרגל במעשיהם ולא להאמין שביכולתם להתחיל מחדש ולהתחדש. כותב רבי נתן בליקוטי הלכות שישנם שתי מיני זקנה, זקנה אחת שנופלת על אילו שרחוקים מהשם יתברך ונלכדו במעשיהם ובתאוותיהם ואינם מאמינים שהם יכולים לצאת מההרגלים שלהם ולהתחיל מחדש. אך ישנה גם זיקנה שיכולה להגיע גם לאילו שנמצאים במחוזות הקדושה ואפילו לצדיקים גמורים שעברו מלחמות ויגיעות גדולות או שהשיגו השגות וחכמה עד שיכולים ליפול בטעות שאין כבר מה לחדש להם ואין בכוחם להתחיל התחלה חדשה.
אך אצל הקבצן העיוור אנחנו רואים שכל זמן העולם הזה לא עולה אצלו כהרף עיין, כלומר הוא חי מעל הזמן ולא נושא על עצמו את מאורעות העבר והעתיד, לצדיק האמיתי יש רק את היום הזה ואת הרגע שהוא אוחז בו, ובכל פעם הוא מתחיל התחלה חדשה כאילו לא התחיל מעולם.
בהמשך המעשה מספר הקבצן העיוור משל על כמה חכמים גדולים וזקנים, שכל אחד מספר על הזיכרון הראשון שלו. הזקן הראשון מספר שהוא זוכר כשחתכו את התפוח מן הענף, השני מספר שהיה הנר דולק, השלישי מספר שהוא זוכר כשהתחיל בניין הפרי, הרביעי אומר שהוא זוכר כשהוליכו הגרעין לנטוע הפרי, החמישי זוכר שהיו חושבים וממציאים את הגרעין, השישי זכר את טעם הפרי קודם שנכנס בתוך הפרי, השביעי זוכר את הריח, השמיני את המראה. אבל הקבצן העיוור היה זוכר יותר מכולם ואמר שהוא זוכר את כל העניינים שהם אמרו אבל בנוסף הוא זוכר לאו כלום.
כלומר כל זקן סיפר על המעשה הראשון שהוא זוכר וכל אחד זכר מעשה יותר קדום מהשני, כמובן כל הסיפורים הם משלים על תהליך הלידה של התינוק, הראשון שמספר שחתכו את התפוח מהעץ זה עניין של חיתוך הטבור של התינוק, השני זכר שהנר היה דלוק על ראשו בבטן האם, כמו כן הזקן שלפניו זכר את התרקמות העובר וכן הלאה, עד ל'בעטליר' העיוור שזכר לאו כלום, כלומר הוא זכר והגיע להשגות כאלו שהיה דבוק באין סוף ממש, לפני כל היווצרות של בריאה גשמית של זה העולם. וכאן רומז לנו רבינו על גדולתו ועוצם ההשגות שלו שהיה דבוק במקום שדבוק עוד קודם הבריאה ממש.
