בסיפור המעשה ‘מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו’ מספר לנו רבינו, על החילוף שנעשה בארמון המלך, שהמיילדת החליפה בין הוולדות, ולקחה את בן השפחה ונתנה אותו בבית המלך ואילו את בן המלך הביאה לשפחה, כאשר גדלו הנערים ישב הבן שיפחה על כיסא המלוכה ואילו בן המלך האמת שגדל בבית השפחה נתגרש ממדינתו וברח אל היער. ביער הוא פוגש את איש היער שמדריך אותו בדרכו ונותן לו דרך ועצות כיצד לשוב אל המדינה ולתקן אותה.
בחילוף הנ”ל המתואר במעשה, מתאר לנו רבינו את הבחינה של החילופים הנעשים בחיי האדם בפרט ובעולם בכלל. החילוף הראשון הוא כמובן החילוף בן הגוף לנשמה, כאשר הנשמה היא בבחינת של בן המלך האמת והיא עיקר האדם, וכל תכליתה למלוך על הגוף ועל רצונותיו, הוחלפה מרגע הולדתו של האדם ובמקומה תפס את המלוכה הגוף עם כל רצונותיו ותאוותיו, שהוא הבחינה של בן השיפחה.
כאשר האדם מתחיל לגדול, הוא מגורש אל יערות החיים ורודף אחר הבהמות, כמו שמתואר בסיפור, שאלו הם הבחינה של העוונות שלו, והוא אינו מוצא מרגוע ומנוחה בנפשו, כי הגוף ותאוותיו אינם מגיעים אף פעם אל סיפוקם וכאשר האדם מכוון את כל תכלית חייו לסיפוק תאוות ורצונות גשמיים, הרי שתמיד יחסר לו הרבה. בסיפור המעשה מתואר שהבן מלך פוגש את איש היער, שהוא למעשה הבחינה של הצדיק האמת, שנותן לו עצות והדרכה כיצד לשוב אל המדינה ולחזור אל מלכותו.
המדינה שמתוארת בסיפור, היא כמובן מהות האדם עצמו. שהבן מלך, שהוא בחינת הנשמה, צריך להחזיר את המלוכה למקומה הראוי, שהנשמה תמלוך על האדם ותשלוט על הגוף ותאוותיו. אבל כמובן שהמשימה לא קלה, כמו שמסופר בסיפור, שהמדינה היתה ‘מדינה חכמה ומלך טיפש’, וכדי שיוכל הבן מלך לחזור למלכותו, הוא היה צריך להפוך את המדינה שתחזור ותקרא ‘מדינה טיפשית ומלך חכם’, כלומר כל התכלית והמשימה העיקרית שלשמה באנו לעולם הזה, הוא כמובן להמליך את המלך, שהוא כמובן מלכו של עולם, על המדינה הפרטית שלנו, שלמעשה זה הגוף, וכל העולם הפרטי והכללי.
את זאת מבאר לנו רבי נתן היטב בליקוטי הלכות, הלכות ברכת השחר ג’ וזה לשונו: “השם יתברך ברא את האדם כדי שיבטל ויכניע את הגוף לגבי הנשמה, כמו שעבד מחויב לעבוד את אדונו ולעשו”ת רצונו, כמו כן הגוף מחויב לעבוד את הנשמה ולבטל עצמו לגבי הנשמה. ואם לא היה חוטא האדם, הייתה מתבטלת ממנו בחינת העבדות לגמרי, אך כאשר האדם נותן כוח לעבד שהוא הגוף, הוא נופל לבחינת עבדות, כמו שכתוב “כל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, אבל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות” כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
אך גם בעבודת השם יתברך ישנם את שתי בחינות אלו, יש מי שעובד את השם יתברך בבחינת עבד ויש מי שעובד אותו בבחינת בן, היינו כאשר האדם משבר תאוותו בשביל רצון הנשמה ועובד אותו יתברך, אעפ”י שעבודתו יקרה וחשובה מאוד, אשרי לו, אך עדיין עבודתו היא בבחינת ‘עבד דקדושה’, כי עבודתו נחשבת לו לעבודה ויגיעה, אך זה שזכה לשבר תאוות הגוף ועושה רצונו של השם יתברך באהבה ומקיים מצוותיו מתוך עונג, ואינו רוצה שום דבר, רק מה שהוא רצון הבורא, אזי נקרא בחינת בן, כי כל עבודתו את השם יתברך אינה נקראת בשם עבדות כלל.
ובאמת אצל רוב בני בעולם הדבר הוא להיפך, שאכילה ושתייה ושאר תאוות הגוף אינם נקראים אצלם עבודה, ומצוות ומעשים טובים נקרא אצלם עבודה ויגיעה, וזה בעצמו החילוף שנתהפך בן המלך בבן השפחה, עד שסוברים כולם שבן המלך הוא עבד ח”ו ובן השפחה הוא מלך ח”ו. אך באמת הדבר אינו כך, כי הנשמה היא המלך באמת והגוף הוא העבד וכל מה שהוא רצון הנשמה שהם תורה ומצוות ומעשים טובים, זה בחינת מלכות וכל מה שהוא רצון הגוף זה בחינת עבדות, שהאדם משתעבד אליהם, וזה כל עבודת האדם בעולם להמליך את הנפש על הגוף”.
