אור האהבה הקדושה
אומר הזוהר הקדוש “אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שהקב”ה אוהב את בניו, היו רודפים אחריו כאריות שואגים”.
ולתדהמתנו אנו רואים שבני האדם ובמיוחד עם ישראל, אינם מודעים כמעט כלל אל האהבה העצומה של השם יתברך לבניו והראיה לכך שאינם רודפים אחריו כאריות. מה היא הסיבה? מדוע אין אנו מרגישים את האהבה הגדולה בליבנו? מדוע אין אנו רודפים אחרי הבורא יתברך שאוהב אותנו כל כך?.
אלא שאנו צריכים לדעת, שאהבת השם היא מתנה הניתנת לנו משמיים, רק כאשר יהיה האדם כלי מוכן וראוי, יקיים במעשה ובמחשבה את כל מה שכתוב בספר זה, יהגה בתורה הקדושה, יתבונן יתקן את מעשיו מחשבותיו ומידותיו, רק אז תשכון בו – אור האהבה הקדושה.
ועל כן מצווה אותנו השם יתברך, בפסוק הראשון של קריאת שמע- “ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. וכי אפשר לצוות על אהבה, אלא מכאן אנו לומדים, שעל האדם לעשו”ת את הכלים, להשתדל לכסוף ולרצות, עליו לפנות ליבו מכל אהבות עולם הזה, למסור את נפשו ואת ממונו ורק אז יזכה שיזרח עליו אור השם יתברך ויזכה להיות דבוק באהבתו.
כל אהבות העולם הזה, אהבת האישה הילדים, אהבת החיים, אהבת הממון, אהבת העשייה ואפילו אהבה האדם את עצמו, הם רק תולדות של יוצר כל האהבות כולם, שהוא מקור ושורש האהבה הגדולה.
על האדם מוטלת המשימה להעלות את כל האהבות הנפולות לשורשן, אל שורש האהבה, ואז כאשר יפנה את ליבו ויכשיר את מעשיו דיבוריו ומחשבותיו, תינתן לו האהבה הקדושה במתנה, ויתקיים בו הפסוק “ליבי ובשרי ירננו אל קל חי”.
וכך כותב, בעל ‘חובות לבבות’, רבינו בחיי- “ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעימך, כי אם ליראה ולאהבה אותו, ונאמר: את השם אלוקיך תירא ובו תידבק, וחייב הדין להקדים היראה על האהבה באלוקים, מפני שהיא תכלית הפרישו”ת וסופה הרחוק, והקרובה שבמדרגות אל מדרגת אהבת האלוקים והוא השער הראשון משעריה, ואי אפשר שיגיע האדם אליה, אלא אחר שתקדם יראתו ופחדו מאלוקים יתברך, כי מן הנמנע ממנו שתתיישב אהבת הבורא בליבנו עם התיישב אהבת העולם בנו, וכאשר יהיה לב המאמין ריק מאהבת העולם ופנוי מתאוותיו, מצד הכרה ובינה, תתיישב אהבת הבורא בליבו ותהיה תקועה בנפשו כפי הכספו לו והכרתו אותו”.
דברים מתוקים החוצבים את האבן וחודרים אל הלב ומה לנו להוסיף על רשפי אש ‘שלהבת-יה’ המובאים בספר חובת הלבבות, וכך הוא ממשיך וכותב: “אבל מה עניין האהבה באלוקים? הוא ככלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתידבק באורו העליון, וכאשר תרגיש הנפש במה שיש בו תועלת לגופה ותקנה לגוויתה, תטה במחשבתה אליו ותכסוף לו, כדי לבקש המנוחה ממדווי גופה ופגעיו, ככסוף האדם לרופא בקי כשהוא חולה. וכשתרגיש הנפש בעניין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה, תטה מזימתה אליו ותדבק בו במחשבתה ותעבירהו ברעיוניה ומתאווה אליו וכוספת לו- וזאת תכלית האהבה הזכה”.
“וכאשר יבקע לה אור השכל, ויגלה לה גנות מה שנטתה אליו באהבתה, ונמשכה עדין ברעיוניה, תשוב מזה ותניח כל ענייניה אל הבורא החונן, ותטה במחשבתה לבקש אופני הצלתה מעוצם מה שנוקשה בו וגודל מה שנוסתה בו, ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם, וסמוך לזה יפקחו עיניה ויזכו רואותיה מענן הסכלות באלוהים ובתורתו ותכיר האמת מן השקר, ויגלו לה פני אמיתת בוראה ומנהיגה, וכאשר תבין גודל יכולתו ועוצם גדולתו, תכרע ותשתחווה לו ביראה ופחד ואימה מעוצמתו וגדולתו, ולא תסור מזה עד אשר יבטיחנה הבורא יתעלה וישקיט פחדה ומוראה”.
“כי כשהנשמה חושבת בעומק ביראה, רשף אהבת הלב בוער בה, וגיל ושמחת הקרב מרבה, ומשמחת הלב ועלז כליות גדל, חכמת אדם תאיר פניו, וישמחו בו אוהבי שמו, כי כל האיש אשר חכמת השם בליבם, חושבים בשמחה חשק עשיית רצון בוראם, לעשו”ת מצוותיו בכל לב”.
מי יתן ונזכה להיות מאוהבי שמו ועושי רצונו ויתקיים בנו הכתוב- “וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה”.
