את כבוד השם יתברך הגלוי כולם רואים, כי מלוא כל הארץ כבודו וכולם מבינים מקצת מגדולתו וחכמתו וחסדיו האין סופיים של השם יתברך, אבל את הכבוד הנסתר של השם יתברך, את הענווה ועוצם החסד והרחמים האין סופיים שלו, את זה לא כולם יודעים ומשיגים, רק במקומות הנמוכים והשפלים יכולים לגלות את עוצם רחמנותו וענוותנותו, שזה כביכול הכבוד הנסתר של השם יתברך כמו שנאמר "מלוא כל הארץ כבודו" דווקא בארציות.
כדי להשיג זאת, צריך האדם ראשית למעט בכבוד עצמו, כי אדם שמחזיק בישו"ת של עצמו וחושב שהוא כבר יודע הכל, והכל תלוי בהשתדלות שלו, ובמעשים וההצלחות, הרי שהוא לא נותן כביכול לקב"ה להתגלות אליו, כי הוא תולה את הכל בעצמו ובהישגים שלו, וכביכול הוא לא זקוק לעזרתו יתברך. כמו כן ידוע הדבר שהשם יתברך, לא שוכן עם גאים רק עם בני אדם ענווים שממעטים בכבוד עצמם. על כן, מי שרוצה באמת לגלות את הכבוד הנסתר של השם יתברך, צריך למעט בכבוד עצמו ואז זוכה להרבות בכבוד המקום וזוכה לכבוד אלוקים הסתר דבר.
בעניין זה של "למעט בכבוד עצמו" צריך האדם זהירות יתירה, כי מצד אחד, אנו יודעים שהאדם צריך להאמין בעצמו, להאמין בנקודה היקרה שלו, שהוא חשוב ויקר מאוד אצל השם יתברך וכל דבר שהוא זוכה לעשו"ת בקדושה, יש לזה ערך וחשיבות עליונים מאוד. ועוד רבינו הקדוש הזהיר על זה מאוד שהאדם צריך להאמין בעצמו וזה אחד מיסודות האמונה.
כי יכול מאוד להיות, שהאדם ימעט בכבוד עצמו ולא יעריך את עצמו ואת פעולותיו וזה יגרום לו לתהליך הפוך, ליפול בדעתו ולא למצוא את יכולותיו וזה היפך המכוון, כי מצד אחד האדם צריך לדעת ולהאמין שהכל מהשם יתברך והוא כאין וכאפס כנגדו יתברך, אך מצד שני להאמין שהקב"ה רוצה בו ובמעשיו והוא יקר מאוד אצלו יתברך.
