אמר הקב"ה כשאני דן את ישראל, איני דן אותם כאומות העולם, כי אם "אני פורע מהם מעט מעט, כפיד של תרנגולין שמנקרים באשפה". ואומר רבי

אחד הסיבות העיקריות לכך שהאדם נופל בדעתו ואינו מתחדש לשנות את דרכיו ולשוב להשם יתברך, הוא מכיוון שהוא רואה את עוצם קילקוליו ואינו מאמין שיש

אחת הנקודות החשובות ביותר בתורת רבינו היא נקודת השמחה, ועל כך אומר רבינו "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!". ונשאלת השאלה- מדוע השמחה היא מצווה כל

ידוע ומפורסם המשפט המנצח של התם הקדוש מסיפור המעשה "מחכם ותם" שסיפר רבינו והוא "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו ועוד למה לנו לדבר מאחרים".

כותב רבינו הקדוש, בליקוטי מוהר"ן, תורה מח' תנינא: "כשהאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו

אומר רבינו הקדוש בספר חיי מוהר"ן סימן רס"ד: "ואוליך אתכם בדרך חדש, שלא היה מעולם, אע"פ שהיא בדרך הישן מכבר, אעפ"כ הוא חדש לגמרי". מהיא

פותח רבינו את סיפור המעשה משבעה קבצנים במעשה במלך אחד שרצה להעביר את המלוכה לבנו בחייו ועשה משתה לכל השרים  ובשעת המשתה אמר לבנו שהוא

אומר רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן תורה ו' "כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום" ועוד נאמר שם "מי שבורח מן הכבוד שממעט

צועק רבינו בקול גדול מסוף העולם ועד סופו "אין שום יאוש בעולם כלל" והנה אנו רואים בחוש שכל העולם מלא ביאוש, אנשים מיואשים מעצמם, מיואשים

במעשה באוצר מתחת לגשר מספר לנו רבינו על עני אחד שחלם חלום ובחלומו הוא מוצא אוצר מתחת לגשר בעיר רחוקה, כשהתעורר נסע מיד לאותו מקום

אומר רבינו הקדוש ש'התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל'. מדוע בחר רבינו להשתמש במושג 'מעלה עליונה וגדולה מן הכל' דווקא לעניין ההתבודדות? והרי נאמר

אחת התורות החשובות של רבינו היא תורת אזמרה, שהיא חיפוש ומציאת הנקודה הטובה שיש בכל אחד מאיתנו וגם באחרים. כותב רבי נתן, כשמתחיל האדם לחפש