צועק רבינו בקול גדול מסוף העולם ועד סופו "אין שום יאוש בעולם כלל" והנה אנו רואים בחוש שכל העולם מלא ביאוש, אנשים מיואשים מעצמם, מיואשים מלשוב להשם יתברך, מיואשים מההצלחה ועוד ועוד. ואם כך כיצד מכריז רבינו שהיאוש אינו קיים בעולם!?

אלא שבודאי כל העניין של היאוש הוא מצידנו, המצב האמיתי הוא שאין שום יאוש משום דבר כי ידו של השם יתברך לא קצרה מלהושיע אף אדם מכל מצב, ואם יהיה האדם חזק בתקווה וברצון, בודאי שיוכל להגיע לכל מעלה ולקבל את כל הישועות. ועל כן מדגיש רבינו את המילה כלל! שניקח את זה בתור כלל, שהשם יתברך הוא כל יכול ואין שום טבע או מצב היכולים למנוע ממנו לשנות את המציאות.

ואם יבוא האדם ויאמר, נכון אצל השם יתברך הכל אפשרי, אבל אני התייאשתי כבר מלנסות או להצליח או שכבר נפלתי מהאמונה לקבל את הישועה. על זה נאמר "קווה אל השם, חזק ואמץ לבבך וקווה אל השם" אפילו אם הפסקת לקוות תתחזק ותתחיל שוב לקוות ואפילו רק בזכות זה שאתה ממשיך לקוות להשם יתברך ולא מתייאש, בוודאי שתקבל את הישועה ותזכה להגשים את כל הרצונות הטובים שלך.

ויותר מזה, כותב רבי נתן בספר ליקוטי הלכות מצוות השבת אבידה, שכידוע אם נאבד לאדם חפץ כל שהוא, כל עוד הוא לא מתייאש בדעתו מהחפץ, הרי שהחפץ עדיין שייך לו, ואם הוא יתייאש הרי שהחפץ כבר לא שייך לו, כי אין יאוש אלא מן הדעת.

ועל זה אומר רבי נתן, שכל האבידות שיש לאדם, הם האבדות ברוחניות, האדם איבד את מצוות השבת, את התפילין, את הלימוד, אם הוא לא התייאש בדעתו מלהשיג  אותם ולהצליח לקיים אותם, הרי שבודאי יחזירו לו את אותם אבידות, ואפילו אם כל ימיו לא הצליח לקיים את אותם המצוות רק לא יתייאש מהם, בעולם הבא יחשיבו לו את אותם המצוות כאילו היו שייכות לו.

ואם כך היאוש עצמו אינו קיים במציאות, אלא רק בדעת האדם ועל כן אנחנו צריכים לדחות זאת מדעתנו ולהתחזק בתקווה ובאמונה שהכל יכול להשתנות לטובה ויש ביכולתי ובעזרת השם יתברך להגיע לכל המעלות ולכל ההצלחות והישועות.