אורח חיים ג – הלכות ראש השנה – הלכה ד – סעיף ב
השופר מקבץ כל הנידחים והנאבדים כמו שנאמר “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים והנדחים וכו'”. כי באמת יש בני אדם שרחוקים מאוד מאוד מהשם יתברך בתכלית הריחוק ומונחים בשאול תחתיות ממש, וכשמתעוררים ורוצים לעשו”ת תשובה, אין להם שום עצה ותחבולה וצריכים רק לקיים בחינת דם להשם וצריכים לצעוק מעומק הלב להשם יתברך בבחינת קול שופר ועל ידי זה יכולים להתקרב ולחזור להשם יתברך אפילו הרחוקים מאוד כי השם יתברך מלא רחמים, ואף על פי שהם רחוקים כל כך עד שאינם יכולים לדבר שום דיבור הגון לפני השם יתברך אף על פי כן הם מחויבים לבלי לייאש עצמם חס ושלום רק לצפות לתשועת השם. כי בתחילת התשובה שאז אי אפשר לדבר שום דיבור וצריכין רק לידום ולשתוק ואז קוראין אליו יתברך רק בקול לבד שזה בחינת דום להשם והתחולל לו, שמייחלים ומצפים אליו יתברך כעיני עבדים אל יד אדוניהם וקוראים אליו מעומק הלב לבד בלי שום דיבור בבחינת ממעמקים קראתיך השם, וזה בחינת קול שופר כי עיקר בחינת השופר הוא בחינת בושה כמו שנאמר “היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו” והיראה היא בושה בחינת “ירא בושת” והבושה זה שסובלין חרפות ובושו”ת ומתביישין על חטאם ואין להם פה לדבר, רק דוממים להשם ומייחלים אליו יתברך על כל מה שעובר עליהם. כי צריכין לעשו”ת עצמו כבהמה שאין לה פה לדבר וע”י זאת השתיקה והדמימה השם יתברך מרחם עליו וזוכה ע”י השתיקה זו לתשובה שהיא בחינת כתר שהוא למעלה מהדיבור.
וזה עיקר התשובה שזוכין שיתהפך הירידה לעשייה דהיינו מה שנפגם הדיבור ויצא מגדר האדם לגדר בהמה ע”י מעשה הבהמיות שעשה וע”י שמכיר את מקומו ושותק על כל מה שעובר עליו ואינו מקשה קושיות על מה שמתנהג עימו השם יתברך ואין לו פה להשיב, ע”י דמימה ושתיקה זו השם יתברך מרחם עליו וזוכה לעלות בתכלית העליה כי זוכה לתשובה שהיא בחינת כתר בחינת שתיקה שלמעלה מהציבור וכשזוכה לעלות לשם אזי חוזר ונעשה אדם כנ”ל ואז בוודאי חוזר ונבנה הדיבור בשלימות כי גדר האדם הוא הדיבור.