אורח חיים א – הלכות נפילת אפיים הלכה ד – סעיף ה-ו
כי עיקר גלות ישראל שהיא גלות השכינה הוא מה שהעצבות שהם הס"א והקליפות מתגברין על ישראל ואינם מניחים אותם לשמוח בהשם ובתורתו הקדושה. נמצא שעיקר גלות השכינה וכנסת ישראל הוא מה שהשמחה היא בגלות ומשם נמשך כל השמחה של העכו"ם והרשעים ההולכים בשרירות ליבם. ומהפכים וממירים רע בטוב ולוקחים השמחה שבאה ממקום עליון מאוד ושמחים עימה בדברי תאוות רעות שלהם והכל מחמת ניצוצי השמחה שנפלו אצלם בגלות שמשם שמחתם לפי שעה. ועל כן מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילין דעלמא שהם מילין דשטותא. על כן מי שרוצה לבא לשמחה ולשמוח בקדושת יהדותו במה שזכה להיות מזרע ישראל אי אפשר לבא לשמחה כי אם ע"י מילי דשטותא דייקא. כי לשם נפלה השמחה מחמת גלות השכינה שהוא שמחתן של ישראל כנ"ל. ועל כן איש הישראלי שמשמח את עצמו ע"י מילי דשטותא אזי נעשה מזה תיקון גדול בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה. כי תכף כשאיש ישראל הוא בשמחה תיכף חזרה ועלתה השמחה למקומה ושרשה שהיא אצל ישראל ששם שורש השמחה האמיתית כי ישראל יש להם לשמוח כל ימיהם בכל מיני שמחה בלי קץ וסוף מאחר שזכינו להאמין בהשם ובמשה עבדו ובתורתו הקדושה.
וזה בחינת דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך, כי דוד המלך הוא בחינת מלכות דקדושה שזה בחינת שמחה ועיקר המלחמה של דוד המלך עם הס"א והקליפות היה רק לשבר העצבות ולזכות לשמחה שזה בחינת עשרה מני נגינה שהמשיך דוד בעולם ע"י ספר תהילים, כי דוד המלך הוא בדחא דמלכא שאפילו בעת שהתוודה על חטאו בשבירת לב, לא עזב את דרכי בדיחתו. ועל כן שבא דוד ביד הפלישתים ותפסו אותו והביאוהו לפני אבימלך ורצו לנקום בו, ראה דוד שאי אפשר להתגבר עליהם ולצאת מהם כי אם ע"י שמחה שעל זה עיקר ההתגברות על הקליפות והס"א שהם בחינת עצבות. על כן דוד המלך שהיה שמחתן של ישראל כשנפל בגלות ביד הס"א שהם הפלישתים, חנן השם אותו בעיצה הזאת שעשה עצמו כשוטה ממש ועשה מעשה שטות ושגעון ממש והוריד רירו על זקנו וע"י זה נימלט מידם כי ע"י מילי דשטותא באים לתוך שמחה כי עיקר ההתגברות עליהם הוא ע"י שמחה.
