כידוע עיקר תכלית הבריאה וכל העולמות ועיקר סיבת ירידת הנשמה לעולם הזה, היה בשביל שלא תאכל ‘נהמא דכיסופא’, כלומר שלא יהיה לה לחם בזיון, כי בתחילה היו הנשמות נהנות ומקבלות מהטוב האין סופי של הבורא יתברך מבלי שיעשו דבר מצידם, ועל כן היו מרגישים הרגשה של בושה, כמו עני שמקבל כל הזמן מהעשיר בחסד חינם ולא יכול לעשו”ת דבר כדי להחזיר על הטובה שניתנה לו.
על כן הוריד השם יתברך את הנשמה לזה העולם, שתזכה בזכות מעשיה בדין ובמשפט בשכר המוכן לה ולא תתבייש לקבל את ההטבה שהשם יתברך עתיד להיטיב לה.
אם כך הם פני הדברים, נשארת עדיין הקושיה בעינה, אם השם יתברך לא יתחשב במידת המשפט וירחם עלינו ברחמים רבים, הרי שכוונת הבריאה לא תתקיים ואז כביכול עדיין תתלווה הרגשת הבושה לאדם, כי ירחמו עליו ויתנו לו רק בזכות החסד חינם של השם יתברך ורחמיו הגדולים אבל לפי מעשיו הוא באמת אינו ראוי לכך.
אלא כדי להסביר את הדברים, עלפי מיעוט הבנתנו, אנחנו חייבים לומר שישנה תכלית גבוהה יותר מזה שהשם יתברך ברא את העולם כדי שהנשמות לא יתבישו לקבל את ההטבות של השם יתברך. וזה מה שכותב הזוהר הקדוש, שעיקר בריאת העולם היה כדי שיכירו אותו יתברך ויאמינו בו כמו שנאמר “בגין דישתמודעין לה”, כלומר שהשם יתברך ברא את כל העולמות כולן כדי לגלות את מידותיו חכמתו ויכולותיו האין סופיים ולהוציאם מן הכח אל הפועל ובעיקר כדי שעם ישראל שהוא תכלית הבריאה יכירו אותו ויאמינו בו.
נמצא, שעצם זה שהאדם הגיע למדרגה כזאת שהוא מאמין שהרחמים של השם יתברך הם בלא גבול, וכמו כן הוא מאמין בהשם יתברך ובוטח בו שהוא יכול לרחם עליו ולהושיע אותו אפילו שאינו ראוי לכך, הרי שבזה הוא מחובר אל התכלית היותר גבוהה מקבלת השכר בלי בושה, כי כעת הוא משיג את החסדים והרחמים היותר גדולים של השם יתברך, ועל כן הוא גם ראוי להיוושע מבלי שהדבר יזיק לו במקום אחר.
כמו כן, עצם זה שהאדם מתפלל ומבקש ומאמין בו יתברך, זה יוצר לאדם כלים ונקודות זכות שעל ידם יוכל לקבל את הישועה, ובזה בעצמו הוא מסיר את הקטרוג ואת מידת הדין וזוכה לרחמים הרבים. על כן זו היא סיבה נוספת לשאלה מדוע האדם צריך להתפלל לרחמים וישועה אף על פי שהוא יודע שכל מה שהשם יתברך עושה לטובה הוא עושה, כי ע”י התפילה, הביטחון והאמונה ברחמים הגדולים של השם יתברך הוא גם זוכה שהרחמים הללו יהיו נגלים ומובנים גם לאדם עצמו.
