בפרק אבות, פרק ד' פסוק כ"ח, אומר רבי אלעזר: "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם". והנה אנו רואים רבים מבני העולם, הרודפים אחר הכבוד ואחר התאווה ומלאים בקנאה, חיים את חייהם עד שיבה ואינם יוצאים ועוזבים כל-כך מהר את העולם. אלא שחייבים אנו לומר, שהקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם הפנימי שלו ומן העולם הפרטי הסובב אותו.
אדם שמקנא באחרים, הרי שהוא אינו שמח בחלקו, תמיד מתקנא באחרים, שיש להם יותר, ואפילו אם ישיג את מה שיש להם ויגיע למדרגתם, תמיד יהיו כאלה שיהיו מעליו, ועל כן הוא רואה ועסוק תמיד בעולמם של אחרים ואינו שמח בעולם הפרטי שלו, הסובב אותו והשייך לו- שזה מתת אלוקים.
כמו-כן אדם, הרודף אחר תאוות, הרי הוא מחפש תמיד גירויים חיצוניים שיתנו לו סיפוק פנימי, הוא מרגיש תמיד חסרון בנפשו וגם כאשר הוא ממלא ומשיג את אותו הסיפוק ואת אותה התאווה, הרי שהוא נזקק כעת לתאווה ולריגוש גדולים יותר, כדי להרגיע את הצורך הפנימי ואת החיסרון השרויים בעולמו הפנימי. על-כן אין הוא מצליח להגיע לשמחה אמיתית ולשלמות פנימית, הוא רודף כל הזמן אחרי העולם החיצוני ונדחק מעולמו הפנימי.
והגרוע מכולם הוא זה, הרודף אחר הכבוד, כמו שנאמר- "תועבת השם כל גבה לב". כי זה האדם תלוי תמיד בדעת החברה והאנשים סביבו- כיצד הוא נראה בעיניהם, מה הם חושבים עליו, הוא מייחס חשיבות לכל עניין וגורם, המשפיעים על תדמיתו וערכו בעיני כולם, החברה והסביבה משפיעים ומובילים את אורח חייו. למעשה הוא נמצא בעולם של דמיון, שאותו הוא מפתח לעצמו, כי יכול מאוד להיות שהמציאות האמיתית אינה כך בכלל.
אנשים כאלו, הרודפים אחר הכבוד, הם למעשה אנשים חסרי בטחון והערכה עצמית, הם זקוקים תמיד לאישור והערכה של הסובבים אותם ועל-כן הם עסוקים תמיד בעולמם של אחרים ויוצאים מהעולם הפנימי של עצמם.
ועל זה נאמר- "אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל העשיר בעשרו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, רק בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי"
השמחה האמיתית, שיגיע אליה האדם, אינה תלויה, לא בעושר, לא בחכמה ולא בגבורה של הבלי העולם הזה. העושר והגבורה האמיתיים, החכמה האמיתית, נמצאים בעבודה הפנימית של האדם עם עצמו ועם אלוקיו, כמו שאומר בן זומא, בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו, איזהו גיבור? הכובש את יצרו, איזהו החכם? הלומד מכל אדם".
זו היא הדרך לשמחה אמיתית פנימית ושלמה, כאשר האדם שמח בחלקו, כאשר הוא מצליח להתגבר ולכבוש את יצרו, כאשר הוא נמצא בענווה ולומד מכל אדם – זוכה להשכיל ולהכיר את אלוקיו!
