איך נוכל לסיים את ספרנו, בלא לגעת ב”שיר השירים”, שכתב החכם באדם שלמה המלך, ועליו נאמר “כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים”, שכולו רצוף סודות ורמזים עליונים ומתאר את האהבה הגדולה בין ישראל לאביהם שבשמיים ועל פי דבריו הקדושים דרושיו ורמזיו נוכל לצקת יסודות איתנים, לכל אשר כתבנו והבאנו בספר זה.
אנו ניקח פסוקים מרכזיים מ”שיר השירים”, לא על פי הסדר הכתוב, ועל פיהם נלמד ונבנה את המסלול שעלינו לעבור בדרך החיפוש, עד למטרה העליונה, שכל נשמה רוצה להגיע אליו בפנימיותה, והיא הדבקות והאהבה הגדולה בחי החיים.
“על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו, אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו”.
שלמה המלך מתאר כאן את תחילת הבקשה והחיפוש של הנפש האלוקית, כמו שכתוב- “גם הנפש לא תימלא”. נפשו האלוקית של האדם חבויה מאחורי מסכי הגוף העכור ומבקשת את שאהבה נפשה, את האושר השקט הרוגע השלמות השמחה והאהבה הגדולה.
האדם מנסה לחפש דברים אלו בכל תענוגי העולם, הוא משוטט בעיר, בשווקים וברחובות, מנסה לצבור קניינים, כסף, אהבה מבני אדם, אך ברוב המקרים נוחל אכזבות. הצימאון, הרגשת החיסרון וחוסר ההגשמה העצמית, לא נותנים מנוח לאדם.
האדם הולך לבקש את האור במקומות של חושך, בשווקים וברחובות, המסמלים מקומות שהמוני בני אדם נמצאים שם, וכמו כן מסמלים הם את החיצוניות, בחוץ ברחוב. אך רבותינו הקדשים אמרו להיפך- “ראיתי בני עליה ומועטים המה”, כשם שעפר הארץ פזור על כל פני תבל ואילו היהלומים מועטים, כך גם כל הדברים הטובים והיקרים, שהם מועטים במציאות, כמו שנאמר על עם ישראל- “ואתם המעט מכל העמים”. האדם צריך להתנתק מן החיצוניות ולהתחבר לעצמו, לפרוש מעט מן הציבור ומחיי ההמון ולהתבודד עם אלוקיו, רק כך יוכל להגיע ולגעת במה שליבו חפץ וכמהה.
“מצאוני השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם”.
השומרים רומזים על שומרי הגוף, תאוותיו ורצונותיו, וגם על שומרי השכל וההיגיון. וכשהם רואים שהאדם מתחיל לחפש רוחניות, הם קמים עליו במלוא גבורתם ושואלים, מה לך לרעות בשדות זרים? מה רע לך? האם אתה מוכן לוותר על כל מנעמי העולם. כוחות החומר ובראשם כח המדמה וכלי ההיגיון, חוסמים את כל הדרכים והפתחים, בתירוצים, במניעות ובהסברים שונים, מה לקרוץ חומר ולהשגות רוחניות? כיצד תשרוד? איך תתקיים? מי מבטיח לך שזה נכון? תאמין רק במה שעיניך רואות תפסיק להיות תמים, לך על בטוח.
ואז שואלת הנשמה “את שאהבה נפשי ראיתם” אומרת הנפש האלוקית לנפש הבהמית ולגוף, אני כבר אתכם שנים רבות, הולכת בדרכיכם ועדיין לא הגעתי אל הסיפוק ולא מצאתי את שאהבה נפשי, כל תענוגיכם הם זמניים ושווא נטעה והראיה לכך שאם הייתם מספקים ומרווים את צמאוני, לא הייתי מבקשת את שאהבה נפשי- יש לי הכל ואין לי כלום.
ואז האדם מתחיל לבקש ולחפש. וכשהאדם מתחיל לבקש, מתבצע תהליך עמוק בנפשו הנקרא בפי רבותינו, תהליך של כניעה, שזה בעצם הכנת הכלים לקבלת האור. חוסר האונים וההבנה העמוקה שעדיין אינני מחובר לאור, יוצרת בקשה מעומק הלב – “ולא מצאתיו”.
“מצאוני השומרים הסובבים בעיר, היכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות”.
השומרים שהם שומרי הגוף ותאוותיו, מפילים את האדם לעוונות ומשעבדים אותו ליצרים וכתוצאה מכך הנפש נהיית חולה ופצועה, האדם מרגיש את הרגשו”ת השליליים הנובעים מחולי הנפש, שהם עצבות, יאוש, עצלות, חוסר תקוה וכו’.
משל לאדם החי במנהרה חשוכה זה זמן רב, ולפתע נסדק סדק מבעד לאחד הקירות ודרכו פורץ קרן אור ונעלם, מבין האדם שיש חיים מעבר למנהרה, והוא מתחיל לחפור ולחצוב בכל כוחותיו, והנה הוא מצליח לצאת מן המנהרה ולפניו נגלה ארמון נפלא, מוקף בחומות ענק, ומתוך הארמון בוקע אור גדול. הוא שואל את האנשים סביב החומות, מה הוא אותו הארמון? והם מספרים לו, שישנו מלך גדול ונורא ולו בת יחידה, וציוה המלך, שמי שיצליח לחדור ולעבור את החומות ואת השומרים, תינתן לו בת המלך לאישה ויזכה לגור בארמון המואר.
כך גם האדם החי את חייו, וחושב שהוא נמצא במקום האור, אך לפעמים במהלך חייו הוא מקבל ‘הארה’ מלמעלה, התגלות. הוא מתחיל לחפש ולבקש, אך ברוב המקרים הוא נתקל בקשיים ובמניעות, שהם למעשה שומרי החומות, השומרים על החומות לבל יכנס מי שאינו ראוי לכך, ואז הוא יכול להתייאש ולחזור לאחוריו. לפעמים גם שומרי המלך מציעים לו דרכים אחרות להגיע אל האור, כדי להסיט אותו מהמטרה האמיתית, ברובם הם דרכים קלות יותר וללא מניעות, אלו הם הדרכים של מחברי הספרים והקורסים למיניהם, המציעים לאדם שלמות עצמית ואושר ללא כל טרחה ויגיעה, וללא כל חיבור לשורש הדברים, שהם החיבור והקיום של תורת השם ומצוותיו והחיבור אל הנקודה הקדושה שיש בכל יהודי ואל השם יתברך.
וזה מה שנאמר- “שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי”. כרמים הם בחינת מנהיגים, כמו שפירש רש”י, כלומר שהאדם הנמצא בתהליך החיפוש, מתקרב ברוב המקרים אל מנהיגים שאינם יכולים להועיל לו והולך אחריהם ובדרכם, ואילו “את כרמי שלי לא נטרתי”, כלומר שלא התקרבתי ונדבקתי במנהיג האמיתי, היינו צדיק האמת, שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד ויודע לתת עצות והתחזקות לכל אדם באשר הוא שם. על כן הוא נקרא “כרמי שלי” כי הוא המנהיג שלי, היינו של כל אחד ואחד מישראל באמת, כי רק הוא יודע להנהיג אותי ולהושיע אותי באמת. אבל שאר המנהיגים נקראים ‘כרמים’ ומנהיגים אחרים, שאינם שלי, כי אף על פי שיש בהם כמה שהם צדיקים וכשרים, אבל מאחר שעדיין לא ביררו את המדמה בשלמות ועדיין מעורב בהם הרע, הרי שאינם יכולים להושיע אותי ולהביא אותי אל תיקוני, על כן אינם המנהיגים שלי, מאחר שאיני יכול לקבל מהם תועלת ותקווה אמיתית.
על כן מבקש האדם- “הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים”. היינו שהאדם מתחנן אל השם יתברך, שיגיד לו ויגלה לו את האמת- “איכה תרעה איכה תרביץ”, איפה הוא הרועה את ישראל באמת, בתוקף הגלות המרה הזאת, שהיא בחינת “בצהריים”, כמו שפירש רש”י שם, שהוא עת החום, דהיינו חום התאוות, שרע לישראל, שהם- “צאן קדושים”.
ואם כן מה יעשה האדם ולא יטעה? כיצד ידע את הכיוון? איך יפרוץ את החומות? האם יש תקווה?
