אורח חיים ג – הלכות סוכה – הלכה ז – סעיף ד
כי יש תורה שבכתב ותורה שבעל-פה והם נמשכין מבחינת נגלה ונסתר שבתורה. כי תור שבכתב הוא בחינת נגלה כי הדבר הנכתב הוא באתגליא והכל יכולין לראותו, אבל התורה שבעל פה הוא בדברים הנאמרים מפה לאוזן שזה בחינת סוד שלא ניתן להתגלות בחינת נסתר. ואלו השני בחינות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם בחינת נגלה ונסתר נמשכין מבחינת כלליות קיום התורה ובחינת התשובה שהם שני מני חסדים זה למעלה מזה. כמו שנאמר “אני השם קודם שיחטא ואני השם לאחר שיחטא” השם הוא בחינת חסד ורחמים כידוע. היינו שיש חסד גדול אצל השם יתברך שהוא מתנהג בו עם האדם קודם שיחטא ויש עוד חסד גדול ביותר היינו החסד הנפלא שהשם יתברך מתנהג בחסדו בכל דור לאחר שיחטא האדם. שהוא יתברך מתנהג עימו בחסדו להחזירו בתשובה ולהנטותו לתחיה. וזה החסד לאחר שיחטא גדול בהרבה יותר מהחסד הראשון וזה בחינת תורה ותשובה. כי החסד הראשון הוא בחינת כלליות התורה דהינו מה שהשם יתברך ברא אותנו בחסדו ונתן לנו את התורה בחסד חינם להחיותנו כיום הזה שזה בודאי חסד גדול מאוד, אבל זה החסד הוא עדיין בחינת נגלה, כי את זה החסד גילה השם יתברך לכל, כי נתן לנו את התורה וביאר לנו כל מצוה ומצוה עם כל פרטיו ותנאיו איך להתנהג כדי לזכות לחיים אמיתיים כמו שנאמר “ובחרת בחיים”. אבל מי שנטה מדרכי השם ועבר ח”ו מה שעבר, אי החסד הראשון שהוא בחינת תורה מחייב את עונשו הראוי לו ככתוב בתורה. ועל כן יש חסד השני שהוא בשלימות יותר שע”י החסד הזה גם הוא יכול להנצל מן העונש ע”י התשובה. וגדול החסד הזה כל כך עד שיכול להפוך עוונות לזכויות וזה החסד הוא בחינת סתרי תורה בחינת שורש התורה שבעל פה. כי זה החסד אי אפשר לגלות כלל כי אם מפה לאוזן, כי תיכף כשהאדם חוטא ח”ו אזי השם יתברך כמסתיר פניו ממנו כי כך ראוי לו על פי דרכי משפטי התורה, אבל באמת השם יתברך חפץ חסד הוא ובאמת לאמיתו הוא צופה לרשע וחפץ בהצדקו על כן גילה לצדיקים בעל פה דרכי התשובה להורות את בני ישראל איך להתנהג בתוקף ההסתרה באופן שיחזרו ויתקרבו לאביהם שבשמיים.