אורח חיים ג – הלכות חנוכה – הלכה ו
כשהאדם עומד להתפלל ובאין עליו מחשבות ובלבולים ונשאר בחושך ואין יכול להתפלל ואין לו שום עיצה ותחבולה להימלט מהם, אזי עיקר עצתו, הוא רק אמת. דהיינו שתראה שיצאו הדיבורים מפיך באמת ואפילו לפי מדריגתך במקום שאתה שם תראה שיצא הדיבור מפיך באמת, כי הדיבור שיצא באמת הוא מאיר לך לצאת מהחושך. כי באמת יש פתחים הרבה בחושך רק שהכסיל בחושך הולך ואין רואה הפתח והאמת היא אור השם יתברך בעצמו. ועל כן ע”י הדיבור שמדבר באמת לפי מדריגתו ע”י זה מאיר לו השם יתברך כביכול איך לצאת מהחושך שהוא ניצוד בו בבחינת פתח דבריך יאיר. וזה צהר תעשה לתיבה שע”י זה ניצולין ממי המבול שהם מבול המחשבות והבלבולים המתגברים על האדם עד שאינו רואה שום צד הצלה ואין לו מקום לאחוז עצמו לעמוד שם כי המים גברו מאוד למעלה מכל ההרים, אזי מאין יבוא עזרו ואיך אפשר לו להתפלל או לעסוק בעבודתו מתוך חשכת תהום כזה. ועל כן עיקר התיקון וההצלה הוא רק ע”י בחינת תיבת נוח בחינת צוהר תעשה לתיבה דהיינו שידבר הדיבור באמת לפי מדריגתו שזה בחינת תיבת נוח וע”י זה נכנעין מי המבול ורואה הפתח והצוהר איך לצאת מהחושך. וזה בחינת פח השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שע,י זה נעשה נס של חנוכה כי היונים טימאו כל השמנים הינו שטימאו כל המוחין ולא היה אפשר לדבר שום דיבור של קדושה והיה הנס ע”י השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שזה בחינת חותם אמת כי חותמו של הקב”ה אמת. כי הכהן הגדול היה נכנס לפני ולפנים והניח הקטורת על אבן השתיה, כי אבן השתיה ששם היה מונח הארון עם הלוחות היא בחינת נקודת האמת וממנה הושתת העולם ושם עיקר עליית התפילה ע”י האמת. ועל כן יעקב אבינו כשבא למקום ההוא במקום אבן השתיה נאמר שם “וישכב במקום ההוא” כי ראה יעקב ששם הוא מקום התפילה וראה את תוקף הגלות שבה נפלה התפילה לגמרי מחמת הקושי והבלבולים הסובבים את האדם עד שמחמת זה כמעט הרוב נתיאשו ומתפללים בפה בלבד בלי כונת הלב. על כן הניח יעקב את עצמו לבחינת שינה, וחלם על העולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דהינו שע”י הקול היוצא באמת שזה “אמת תיתן ליעקב” אפילו שהוא מוצב ארצה בשביל המדרגה ראשו מגיע השמימה שזה בחינת אמת מארץ תצמח.