אורח חיים ג – הלכות שבת ז – סעיף כד
כתוב בזוהר הקדוש "מאן נצח מאן דאחיד מאנא קרבא בידוהי" כלומר, מי המנצח מי שאוחז כלי הקרב בידו. ולכאורה אינו מובן מה זאת השאלה מאן נצח הרי בכל המלחמות אנו רואים מי ניצח ומי כבש את המלחמה והכניע והפיל והרג את שונאו שנלחם עימו ואם כן איך שייך לשאול "מאן נצח". וגם התשובה זה שמחזיק כלי הקרב בידו תמוה, מאחר שצריך לאחוז עוד הכלי מלחמה בידיו ומי שניצח את המלחמה לגמרי אינו אוחז עוד את כלי המלחמה בידו. אך אפשר להבין כי מלחמת עמלק שזה מלחמת היצר היא מלחמה ארוכה מאוד מאוד ועיקר מלחמתו הוא לארוב על האדם תמיד ורוצה להפילו לגמרי ח"ו. ועל כן עיקר הכנעתו הוא ההתחזקות שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו יהיה חזק מאוד לבל יפול משום דבר וזה הדרך יש ללמוד הרבה ולקבל עיצות התחזקות וטכסיסי מלחמה אצל הצדיקים והנלווים אליהם. נמצא שבעניין מלחמה זאת שיש לכל אדם עם יצרו שהוא בחינת מלחמת עמלק, כל נצחון המלחמה הוא כשהוא חזק בדעתו בכח הצדיק לאחוז את עצמו ולעמוד בקשרי מלחמה בכל מה שיעבור עליו, כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו ומחזק עצמו להתחיל בכל פעם מחדש ועוסק עדיין במלחמה זאת שעיקר הכלי זיין שלה הוא התפילה, הוא נקרא נוצח את המלחמה. כי באמת להשם המלחמה כמו שכתוב "מלחמה להשם בעמלק מדור לדור" ואי אפשר לאדם לנצחו כמו שאמרו רבותינו ז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". רק שהאדם חייב לחזק את עצמו ולעורר את עצמו בכל פעם מחדש לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה זאת ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן. ועתה מובן דברי הזוהר הקדוש כי בודאי במלחמה זאת לנצח את היצר ולהכרית זרעו של עמלק אין רואים בחוש עדיין מאן נצח, בפרט באריכות הגלות הזה שעדיין הבית מקדש חרב וכל אחד עובר עליו מה שעובר, אך בודאי שישראל עוסקין עדיין במלחמה זאת ואוחזין כלי הקרב בידיהם, שמתפללין ומתחזקים ומתחילים בכל פעם התחלה חדשה בודאי כבר ניצחו את המלחמה, כי במלחמה זאת עיקר הניצחון הוא ההתחזקות והתפילה שע"י זה דוקא נתגלה ונתגדל ונתפאר כבוד הדר מלכותו של השם יתברך, ובודאי לו הכח והעוז להכרית זכר עמלק ולהעבירו מן העולם, רק שרוצה לתת לנו את האפשרות לזכות ולקבל את שכרינו הזה שהחזקנו בכלי המלחמה ולא ויתרנו.