אורח חיים ב – הלכות ברכת הפרות – הלכה ד – סעיף יב
לפעמים נתעורר האדם אל הקדושה ומתלהב ליבו מאוד להשם יתברך בהשתוקקות נפלא. ונדמה לו שבודאי יהיה איש כשר ולא ימנעהו שום מונע ותכף אחר זמן מסויים נופל מתשוקתו ונטמטם ליבו ונתבלבל מוחו, ושוכח לגמרי את כל התשוקה הראשונה כאילו מעולם לא היה לו תשוקה כלל לעבודת הבורא יתברך. ולפעמים יכול גם להיות שתשוקתו להשם יתברך ולעבודתו נמשכת זמן רב ואף על פי כן לאחר מכן נופל מזה ונטמטם ליבו עד ששוכח הכל.
וכל זה נמשך מהמוחין הקדושים שהם עיקר האדם כי עיקר האדם הוא הדעת והמוח שהוא הנשמה והחיות של האדם וכשנתעורר להאדם איזה חשק דקדושה להשם יתברך ולעבודתו, זה נמשך מהמוחין מבחינת נועם העליון שנמשך עליו איזה הארה והשפעה משם.
אך תיכף כשנמשך עליו השפעת הנועם, נתעוררים החובלים שהם הקושיות התאוות והבלבולים הבאים להתקן בנועם העליון וכשאינו זוכה לתקנם, אזי הם פוגמים את המוחין הקדושים שנמשכו עליו ועל ידי זה הוא שוכח הכל כאילו לא היה לו תשוקה כלל.
על כן צריך האדם לשמור את הזכרון מאוד, שיזכור בכל פעם את כל התשוקות הראשונות וההתלהבות והכיסופין שהיה לו מעולם להשם יתברך ולעבודתו כמו שכתב רבנו שהאדם צריך לאחוז עצמו בהרשימות שנשארו לו מימים הראשונים שהיה מזריח לו אורו יתברך, וזה בחינת יוסף שהוא בחינת התיקון של חלום פרעה שנותן עיצה שתתקיים השביעה והטוב של שבע שנות השבע ולא תכרת הארץ ברעב על ידי שיקבצו את כל האוכל של שבע השנים הטובות וזה האוכל יהיה לפיקדון.
היינו שתיכף כשנתעורר על האדם איזה טוב או השתוקקות להתפלל או ללמוד או שיעשה איזה מצוות בשמחה יעשה לעצמו אוצרות במוחו להטמין שם את כל הטוב של שבע שנים הטובות.
כי האדם יש לו בחירה וכח בידו, וכשבאה עליו איזה תשוקה טובה, עליו להטמין ולקשר אותה בפנימיות מוחו ולזוכרה היטב שלא ישכחה. כי מאחר שיוסף הצדיק מודיע לו מקודם שאחר כך יבואו עליו ימי רע ח"ו, וירצו להשכיח ממנו כל הטוב ההוא, על כן כל הרשימות של התשוקות הראשונות והזיכרון יהיו לו לפקדון, לחזק ולהחיות את נפשו בימי הרע שהם שנות הרעב ואז יזכה לתקן ולהחיות את נפשו.
