הלכות נטילת ידיים – הלכה ו – אורח חיים ב – סעיף
בן זומא אומר בפרקי אבות "איזהו החכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי" כי כלל המשנה הקדושה הזאת שגילה בן זומא היא בחינת הארת הדעת דקדושה שזה עיקר כל קיום וישוב העולם כמו שמובא שם.
ובודאי אין כונתו שיסתפק האדם בזה לבד וילמד מכל אדם ולא ילמד מהרב כלל. כי כבר הזהירונו רבותינו ז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" ואמרו שכל מי שאינו משמש תלמיד חכם אפילו קרא ושנה הרי זה עם הארץ וכמה וכמה הפליגו רבותינו ז"ל לילך ולבקש רב וחכם אפילו במרחקים וכל החכמים שבעולם כולם קיבלו מרבם שקיבלו מרבם עד הרבי הראשון שהוא משה רבינו עליו השלום.
אך כוונת התנא הקדוש הוא איזהו חכם שכבר קיבל החכמה כראוי מרבו האמיתי עד שראוי לקרות אותו גם כן בשם חכם. כי מי שקיבל חכמת רבו כראוי על ידי שהבין הרמזים שלו אזי הוא יכול ללמוד מכל אדם ולהבין מכולם רמזים להתקרב להשם יתברך, כמו שאמר אדונינו מורינו ורבנו ז"ל שהשם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף ועד אין תכלית ומרמז לכל אחד רמזים בכל יום להתקרב לעבודתו על ידי כל מחשבה דיבור ומעשה, אבל להבין כל זה צריכין להיות בקי מאוד בדברי התורה שקיבל מרבו עם הרמזים שבהם ואז יכול למצוא דברי תורתו הקדושה בכל השיחות שבעולם עד שילמד ויבין מהם חכמות ועיצות אמיתיות להתקרב לעבודתו יתברך.
כי בכל השיחות שבעולם יש בהם תורה נעלמת רק שצריכין לתת לב לזה ולהיות בקי היטב בחדרי התורה שקיבל מרבו.
וזה שמביא הפסוק מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, שבכל השיחות שבעולם אני מוצא עיצותיך שהם התורה. כי בודאי זה שמוצא בכל השיחות שבעולם דברי תורה הנעלמים שם, יכול ללמוד מכל אדם ולהבין ולהשכיל מכל דבריהם ושיחותם רמזים להתקרב להשם יתברך.
וזה מה שנאמר מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, כי על ידי אהבת התורה וההתבוננות הוא מוצא את השם יתברך ואת הרמזים הנמצאים בכל שיחה ושיחה ועל ידי זה זוכה להתקרב אליו בכל פעם באופן אחר כפי העת על פי הרמזים שמרמז לו השם יתברך בעצמו.
