ידוע שהלב מחולק לשתי מדורים, חציו השמאלי של הלב הוא משכן הנפש הבהמית וחציו הימני הוא משכן הנפש האלוקית. כאשר האדם מטהר את ליבו ומתקן את מידותיו, הרי שהנפש האלוקית היא המשפיעה העיקרית על החכמה שבלב. ולהיפך, אם האדם הולך בשרירות ליבו ואחר תאוותיו, היצר הרע משתלט על הלב ומתרגם ומוציא לפועל את המחשבות לדברים רעים. כמו שנאמר “לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו”, וזה מה שאמר דוד המלך “וליבי חלל בקרבי” כלומר שדוד המלך הצליח להשליט את הנפש האלוקית על ליבו עד שלא נשאר שם שום מקום לנפש הבהמית.
כמו כן להיפך, כאשר גם המחשבות שבמוח מושפעות על ידי הרצונות והחשקים שבלב, ע”י שהאדם לא תיקן את מידותיו והולך אחר תאוותיו ושרירות ליבו, הרי שליבו נתון לשליטת הנפש הבהמית ומשדר למוח מחשבות, רצונות וחשקים שליליים, על כן נאמר בתורה שהתכלית היא שהמוח יהיה שליט על הלב, כלומר שהמוח צריך להשפיע דעת נכונה ללב ולא להיפך. אם כך כאשר האדם זוכה לטהר את ליבו ע”י תפילה כיסופין ורצונות טובים, שזה עיקר העבודה שבלב וכמו כן לתקן את מידותיו ולהרבות במעשים טובים, הרי שהוא זוכה גם שליבו יאיר למוחו מחשבות טובות, רצונות וחשקים טובים.
נמצא שבבחינות מסוימות, החכמה שבלב עולה בחשיבותה על החכמה שבמוח, כאשר כמובן הלב טהור ומתוקן. כי אע”פ שעיקר הלימוד של האדם והמחשבות הם במוח, אך אם האדם משאיר את כל חכמתו ולימודו במוח בלבד ואינו משיב את זה אל הלב ומוריד זאת למעשים, למה זה דומה? לעץ שענפיו מרובים ושורשיו מעטים ובאה רוח והופכתו על פניו. לעומת זאת, זה אשר זכה לזכך את ליבו, את מידותיו ומרבה במעשים טובים, הרי ליבו נהפך משכן לנפש האלוקית והוא מקבל מסרים והדרכה ישירות מהשם יתברך ומהקדושה דרך ליבו וזה מה שרבינו כותב שהאדם שלם בליבו עם אלוקיו ויש לו רצונות חזקים להשם יתברך ולאמת, הרי שהוא לא צריך לשום רב שידריך אותו, אלא הרצון בעצמו יורה לו את הדרך אשר ילך בה, כמו שכתוב “בדרך שהאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו”.
