אורח חיים א – הלכות ברכת השחר הלכה ג – סעיף יח-כ
השם יתברך ברא את האדם כדי שיבטל ויכניע את הגוף לגבי הנשמה העבד לגבי הבן, כי כמו שהעבד מחויב לעבוד את אדונו ולעשות רצונו, כמו כן הגוף מחויב לעבוד את הנשמה ולבטל עצמו לגבי הנשמה. ואם לא היה חוטא האדם היה מתבטל ממנו בחינת העבדות לגמרי, אך כאשר האדם נותן כוח לעבד שהוא הגוף הוא נופל לבחינת עבדות. וכמו שכתוב "כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, אבל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות" כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
אך גם בעבודת השם יתברך יש שני בחינות אילו, יש מי שעובד את השם יתברך בבחינת עבד ויש שהוא בחינת בן. היינו כאשר האדם משבר תאוותו בשביל רצון הנשמה ועובד אותו יתברך אף על פי שעבודתו יקרה וחשובה מאוד, אשרי לו, אך עדיין עבודתו בבחינת עבד דקדושה, כי עבודתו נחשבת לו לעבודה ויגיעה. אך זה שזכה לשבר תאוות הגוף ועושה רצונו של השם באהבה ומקיים מצוותיו מתוך עונג ואינו רוצה שום רצון רק מה שהוא רצון הבורא יתברך אזי נקרא בחינת בן, כי כל עבודתו את השם יתברך אינה נקראת בשם עבדות כלל. ובאמת אצל רוב בני האדם הדבר הוא בהפך, שאכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף אינו נקרא אצלו עבודה ומצוות ומעשים טובים נקרא אצלם עבודה ויגיעה. וזה בעצמו החילוף שנתהפך בן המלך בבן השפחה עד שסוברים כולם שבן המלך הוא עבד ח"ו ובן השפחה הוא מלך ח"ו. אך באמת הדבר בהיפך ממש, כי הנשמה היא המלך באמת והגף הוא עבד וכל מה שהוא רצון הנשמה שהם תורה ומצוות ומעשים טובים זה בחינת מלכות וכל מה שהוא רצון הגוף שהם תאוות הגוף זה בחינת עבדות שהאדם משתעבד אליהם. ואם לא היה חוטא האדם הראשון היה זוכה בחיים חיותו למדרגה זאת שיתהפך הגוף לנפש ממש, אבל מחמת חטא האדם הראשון נתאחז בו זוהמת הנחש והולבש בכותנות עור שהם הגוף הגשמי. ועל כן נגזר מיתה כדי לזכך ולבטל את בחינת העבדות, היינו שעכשיו אחר חטא אדם הראשון אי אפשר לזכות לבחינת בן בשלמות שיתהפך הגוף לנפש ממש כי אם אחר המיתה שיתבלה הגוף בעפר ויקום בתחיה בגוף זך וצח. כי הגוף יתהפך לבחינת נפש ויהיה נכלל באין סוף ברצוא ושוב כפי מה שיזכה כל אחד.
