סימן כ"ז - האם נשים חייבות בהגדה, מדאורייתא או מדרבנן · ז. מי שיודע שלא יספור יום אחד, האם יתחיל לספור בברכה
מי שיודע שלא יהיה יכול לספור יום אחד
פוסקי הדור האחרון נשאלו כיצד הדין במי שיודע שיום אחד מימי הספירה לא יוכל לספור, וכגון שיודע שעליו לעבור ניתוח ויהיה בהרדמה יום שלם, ויפסיד בודאי ספירת יום אחד, האם יתחיל לספור בברכה ואחרי שחיסר יום אחד יספור בלי ברכה, או שמא נימא שמכיון שיודע שבודאי לא יספור יום אחד, לא יתחיל לספור כלל בברכה.
דעת הפוסקים שלא יתחיל לספור בברכה
הגר"ח קניבסקי שליט"א הורה ד'לכאורה לא יספור בברכה' ('מוריה', קובץ המועדים, ספירת העומר, עמוד פ"ט). וביאור דבריו לכאורה הוא, דכשם שבשכח יום אחד מלספור אינו ממשיך לספור בברכה, מטעם דחוששים לדעת הבה"ג שכל הספירה היא מצוה אחת, ובחיסר יום אחד חיסר מהמצוה, והוי כמי שיש לו רק שלוש מינים מתוך ארבע מינים, שאינו יכול לברך, אזי הוא הדין גם כן במי שיודע בודאי שלא יוכל לספור יום אחד, שלא יתחיל לספור בברכה, דסופו יגלה על תחילתו שלא קיים המצוה.
בספר 'שיח חכמה' (מועדי קודש, פסח שבועות, עמוד שכ"ה) הביא כך גם בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א, וז"ל: "הנה נשאל מו"ח הגר"י זילברשטין שליט"א בחולה שמוכרח להתאשפז בבי"ח ולעבור ניתוח ל"ע, ועקב ההרדמה לא יוכל לספור ספירת העומר לילה ויום אחד מימי הספירה, האם עד אז יוכל לספור בברכה, שהרי הלכה פסוקה דמי שלא ספר פעם אחת בלילה ואף לא למחרת, סופר מכאן ולהבא בלא ברכה. והשיב נראה שיספור בלא ברכה וישתדל לשמוע הברכה מאחר, ודומה הדבר למה שכתב המשנ"ב תפ"ט ג' דאשה הסופרת לא תברך מאחר דבודאי תטעה יום אחד. ויש לדחות דאולי כוונתו דתספור בטעות ותאמר ז' על יום ח', ובזה ודאי הוי ברכה לבטלה".
דברי ה'אור לציון' שנידון זה תלוי בהבנת שיטת הבה"ג
דברי הפוסקים הנ"ל מוסברים רק אי נימא דהטעם של הבה"ג דבחיסר יום אחד אינו ממשיך לספור בברכה, הוא משום שהכל הוי מצוה אחת. אבל אי נימא בדעת הבה"ג דגם לשיטתו כל יום הוי מצוה בפני עצמה, ומה שבחיסר יום אחד אינו ממשיך לספור הוא מטעם אחר וכהמבואר לעיל, יש לדון דנדון דידן שאני.
וכן כתב בשו"ת 'אור לציון' (סי' ל"ו), וז"ל: "נפק"מ בדברינו לאדם חולה ב"מ, שיודע שיצטרך לעבור ניתוח וכדומה ולא יוכל לספור העומר במשך לילה ויום שלמים, אי רשאי להתחיל ולספור בברכה, או דילמא כיון שיודע בבירור שיאלץ להפסיק למשך יממה שלימה את הספירה, מעיקרא ימנה בלי ברכה. ולפי מה שביארנו שגם בה"ג סובר דכל יום מצוה בפני עצמה, יוצא דלכו"ע כל לילה מצוה בפני עצמה, וממילא ימנה מעיקרא בברכה, אף על פי שיודע שיאלץ להפסיק. ובאמת אי אישתלי אח"כ ויאנס להפסיק ספירתו הו"ל אנוס ואנוס רחמנא פטריה, ומ"מ אינו ענין לימים שמנה מקודם, אלא דאחר כך לא יוכל להמשיך ולמנות בברכה לדעת בה"ג דכיון שחיסר יום אחד תו אינם רצופים".
ועולה מהנ"ל שהנידון האם בודאי לא יספור יום אחד, אם יכול להתחיל ולברך עד שיחסר לו מהספירה, הרי הוא תלוי בהבנת שיטת הבה"ג, דאם טעמו משום שכל הספירה הוי מצוה אחת, אזי לא יתחיל לספור בברכה כלל. אבל אם טעמו של הבה"ג דצריך שתהיה ספירה ללא דילוגים, אזי יכול להתחיל לספור בברכה, ולאחר אותו יום שחיסר ימשיך לספור בלא ברכה.
דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיכול להתחיל לספור בברכה
ב'קובץ תשובות' של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (חלק ג' סימן פ"ג) כתב דרך מחודשת בהאי ענינא, דאפילו אם ננקוט בדעת הבה"ג שכל הספירה היא מצוה אחת, אפילו הכי יוכל להתחיל לספור בברכה, וז"ל: "דעת רוב הפוסקים הוא שאף אם החסיר יום אחד לספור, יכול להמשיך לספור בברכה, אלא מחשש ברכות החמירו לספור באופן הנ"ל, וכך המנהג לספור בלא ברכה. ולכן בנשים שהם פטורים מעצם הדין, לא נהגו לספור, משום האי טעמא שמסתמא ישכחו באחד מן הימים. אבל בר חיובא היודע שבאמצע יהא מוכרח להפסיק, ע"ז אין מנהג ובודאי עליו לספור בברכה".
ביאור דבריו עפי"ד ה'בית שלמה'
במושכל ראשון יש בהדברים הנ"ל חידוש גדול, דלכאורה מאי נפק"מ בין מי ששכח לספור, למי שיודע מראש שלא יספור, וממנ"פ אי חיישינן לשיטת הבה"ג בתרווייהו איכא למיחש. ואי לא חיישינן לשיטתו, בתרווייהו יש לספור בברכה. ברם, באמת מצאנו כעיקר טענתו בשו"ת 'בית שלמה' (סי' ק"ב) הנ"ל (אות ה), וז"ל: "כפי הנראה בלשון התה"ד היא דכתב בספק אם דילג יום אחד דיספור בשאר הימים בברכה, לא מטעם ספק ספיקא לחוד הוא, אלא משום שמעיקר הדין דעת בה"ג דאם דילג יום אחד מפסיד ספירות שאר הימים משום דבעינן תמימות, דעת יחידאה היא, וכל הקדמונים חלקו עליו, וא"כ מצד שורת הדין לא היה לנו לחוש לדעת בה"ג כלל, ואף אם דילג ספירת יום אחד לגמרי היה עלינו להורות דיספור אח"כ בברכה, רק כיון שנתפשט המנהג לחוש לדעת בה"ג לספור אח"כ בלא ברכה, אין לשנות המנהג. ומשום הכי אם יש ספק אם דילג, כיון שאין בזה מנהג, יש לנו לסמוך אכל הקדמונים דלא כבה"ג ולספור אח"כ בברכה". דוק ותשכח כי הוראת הגרי"ש אלישיב זצ"ל מיוסדת היא על אדני דברי ה'בית שלמה'.
דברי ה'חתן סופר' כדברי ה'בית שלמה'
כדברי ה'בית שלמה' דהעיקר לדינא הוא דלא כהבה"ג, ורק ממנהג בלבד נוהגים כהבה"ג היכן דבודאי לא ספר, כך גם כתב בשו"ת 'חתן סופר' (סימן פ'), וז"ל: "על כן נלענ"ד דלא משום ספיקא אתינן עלה, אלא משום דרוב הפוסקים ס"ל דכל לילה מצוה בפ"ע, אלא שנהגינן להחמיר כבה"ג שלא לברך, ואין זה מעיקר הדין אלא מצד מנהג, וכ"ז בודאי, אבל בספק לא. והמעיין בלשון התה"ד יראה שהאמת כן הוא, כי ז"ל שם ואע"ג שבודאי שכח נהגינן כבה"ג דכתב כיון שלא ספר יום אחד שוב אינו סופר בברכה, דלא כתוס' שכתבו ותימה גדולה הוא ולא יתכן, ודלא כאשרי סוף פסחים שכתב בשם הר"י דכל לילה מצוה בפ"ע, מ"מ אע"ג דלא נהגינן כוותיהו בודאי, אבל בספק מצי למסמך עליהו. הרואה יראה שלא כתב דמספקיה הלכה כמאן ומספיקא סופר בלא ברכה, אלא הכפיל כמה פעמים לישנא דנהגינן, דהיינו ממנהגא בעלמא, ולא מדינא, ודי בזה לודאי ולא לספק. ולחזק דבריו דמעיקר הדין קיי"ל דלא כבה"ג, לזה הביא לשון התוס' שכתב דבריהם דלא כבה"ג בהחלט גמור בכל תוקף ועוז, שכתבו דלא נראה ולא יתכן, מזה משמע דברור בעיניהם בברור גמור דלא כבה"ג, וגם הביא האשרי בשם ר"י, רצה בזה ג"כ שהרא"ש והר"י ג"כ הכי ס"ל, ונמצא דאיכא רוב מנין דס"ל בהחלט גמור דלא נראה ולא יתכן כלל לומר דחסרון יום אחד מגרע שאר ימים, אלא משום כבודו של בה"ג דכל דבריו דברי קבלה נוהגין כמותו, וכ"ז בודאי אבל לא בספק, וכמ"ש".
הוכחה להנ"ל על פי דברי הפמ"ג
ונראה להביא סימוכין לדברי הפוסקים הנ"ל, דהעיקר לדינא הוא דלא כהבה"ג, ומה שאין סופרים בברכה בשכח לספור יום אחד, אין זה מטעם דקיי"ל לעיקר כהבה"ג, מדברי הפמ"ג שהובאו לעיל (אות ו), וז"ל: "ודע דמדמברכין בכל לילה על ספירת העומר, משום דכל לילה הוה מצוה בפני עצמה, דאי כולהו חדא מצוה, לא הוה לן לברוכי בכל לילה, רק ליל א' בהתחלה".
מבואר מדבריו שהמחלוקת האם בחיסר יום אחד ממשיך לספור בברכה, תלויה היא בשאלה האם כל לילה הוי מצוה בפנ"ע, או שהכל הוי מצוה אחת, ובשאלה זו תלויה שאלה נוספת, האם מברכים בכל יום, או לא. ועתה נבוא חשבון, דהלא אנו מברכים בכל ספירה וספירה, ואם כן הרי זה מורה כי נקטינן דכל יום הוי מצוה בפנ"ע, ואם כן צריך להיות הדין דבחיסר יום אחד אפשר להמשיך ולספור בברכה. ומאידך גיסא, מהא דאנו לא ממשיכים לספור בברכה בשכח לספור יום אחד, מוכח לכאורה דנקטינן כי הכל הוי מצוה אחת, ואם כן קשיא כיצד אנו מברכים על כל ספירה, שהרי לדבר הפמ"ג הוי תרתי דסתרי. ולכאורה על כרחנו לומר דהביאור בזה הוא, דבאמת מעיקר הדין אנחנו סוברים שכל לילה הוי מצוה בפני עצמה, ולכן מברכים בכל לילה, ומה דבחיסר יום אחד אין ממשיכים לספור בברכה, זהו בשביל שלא לשנות את המנהג שנהגו לא להמשיך בברכה. כל זה הוא עפי"ד הפמ"ג, ומוכח כדברי הפוסקים הנ"ל. אכן לעיל נתבאר כי יש שדחו דברי הפמ"ג, דאין הנדונים תלויים זה בזה כלל.
דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל למה אפשר להתחיל לספור בברכה
בספר 'הליכות שלמה' (ניסן – אב, פרק י"א סעיף' ט') מובא הסבר נוסף, למה אפשר להתחיל לספור בברכה, גם כאשר ידוע שבודאי יחסיר יום אחד, וז"ל: "גם מי שעתיד להפסיד ספירת יום אחד או יותר, סופר בברכה כל עוד שיוכל. ואין זה ענין למכניס עצמו לברכה לבטלה, כיון שהוא עושה עכשיו מה שמוטל עליו. וכן מוכח גם מזה שאף אלה שדנו לפטור קטן שהגדיל תוך ימי הספירה, לא הזכירו דא"כ לא יתחיל באותה שנה כלל לברך על הספירה, כיון שלא יוכל להשלים הספירה עד סיומה, והיינו משום דסוף סוף עכשיו חייב בכך מפני מצות חינוך, והוא הדין לענין אלו שקרוב הדבר שלא יוכלו לברך בחלק מימי הספירה, שפיר מברכין כל זמן שיכולים".
ולכאורה קשה להבין את דבריו ואת סברתו, 'כיון שהוא עושה עכשיו מה שמוטל עליו', דמאן יימר דכך מוטל עליו לספור כעת בברכה, אולי נימא שמכיון שיודע שלא יוכל לספור כל הימים בברכה, אזי אין עליו לספור כבר לפני זה.
דברי ה'בית מאיר' כעין הסברא הנ"ל
ברם, מצאנו לכאורה כעין סברת הגרש"ז אויערבך זצ"ל ב'בית מאיר' (יו"ד סי' קצ"ו), וז"ל: "איתא בכתובות דף ע"ב בתוס' ד"ה וספרה, וא"ת אמאי אין מברכת זיבה על ספירתה, כמו שמברכין על ספירת העומר, דהא כתיב וספרה. וי"ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד כל שנה, שלעולם יכול למנות כסדר, וכן עומר, אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות. וכתב של"ה דף ק"א דקדקתי מדברי התוס' שאין ראוי לה לברך משום דיש חשש ברכה לבטלה, אבל לספור בלא ברכה היא חייבת דהא כתיב וספרה לה וכו', ע"ש, ומה שסיימו התוס' אין לה למנות, פירוש למנות עם ברכה, כי כן התחילו תוס' והזכירו בדבריהם ברכה, ואפשר שהוא ט"ס וצ"ל אין לה לברך וכו'. ודבריו בעיני תמוהים, דאם התורה צוה לספור הא ע"כ הציווי הוא לספור, ואם תראה ותסתור תספור מחדש, א"כ מה ברכה לבטלה יהיה, שהרי כך צוותה התורה". ויעוין להלן (אות ט') תוספת בדברי ה'בית מאיר'.
חילוק בין דברי ה'בית מאיר' לדברי הגרש"ז אויערבך הנ"ל
ובמושכל ראשון היה נראה כי מדברי ה'בית מאיר' יש סימוכין לדברי ה'הליכות שלמה' הנ"ל, שאם יש מצוה לספור בימי זיבה, שבעה נקיים, היה אפשר לברך מבלי לחוש שמא תראה באמצע, כי כך הוא דין התורה לספור כל זמן שאפשר לספור. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, יש לומר כי כך הוא דינה של תורה, שיספרו בברכה כל זמן שאפשר לספור.
אכן לאחר העיון אין האופנים שווים, דלו יצוייר שהאשה יודעת בוודאות שתראה באמצע ימי ספירתה, נראה כי גם ה'בית מאיר' יודה שלא היתה מתחילה לספור בברכה, ורק כשאין לה ידיעה כזו, אלא דתמיד יש חשש כזה, על כי האי גוונא אמר הבי"מ כי כך הוא דינה של תורה להתחיל ולספור בברכה. ואם כן בנדון דידן, שהאדם יודע בוודאות שלא יוכל לגמור הספירה כדין מבלי להחסיר יום אחד, לכאורה אין לו להתחיל לספור בברכה.
ומה שהביא ה'הליכות שלמה' ראיה לדבריו מהא דהאחרונים אשר דנו על קטן שהגדיל, אם יספור בברכה, לא דנו מה הדין בקטנותו, אם יכול להתחיל לספור בברכה, אלא רק דנו אם יכול להמשיך ולספור בברכה, אפשר לומר בזה, דנקטו דמדין חינוך גם כשאין הקטן מקיים את המצוה בשלימות, גם שייך חינוך, כהא דמצאנו שיטה הסוברת שאפשר לחנך קטן באתרוג שאול ביו"ט ראשון של חג, אע"ג שגדול אינו מקיים המצוה בשאול, עכ"ז הקטן מתחנך ומתרגל במצוות גם באתרוג שאול, עיין בזה במשנה ברורה (סי' תרנ"ח ס"ק כ"ח), עד"ז יש לומר בנדו"ד, דגם אם הקטן שהגדיל לא ישלים הספירה, עכ"ז אפשר לחנכו ולהרגילו במצוות כשהוא קטן, והבן.