אור ברסלב
מאור המועדים סימן כ"ז - האם נשים חייבות בהגדה, מדאורייתא או מדרבנן

מאור המועדים

סימן כ"ז - האם נשים חייבות בהגדה, מדאורייתא או מדרבנן

סימן כ"ו - בגדרי מצות הסיבה האם חלק ממצות מצה או מצוה בפני עצמה

א. דין הנשים בהגדה מכח הסברא ד'אף הן היו באותו הנס'

שלש שיטות בדין חיוב נשים בהגדה

כתב ה'חינוך' (מצוה כ"א): "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ונוהגת בזכרים ונקבות". מבואר מדבריו דבנשים חייבות מן התורה לספר בליל ט"ו ביציאת מצרים.

אבל בשו"ע הרב (סי' תע"ב סע' כ"ה) כתב, וז"ל: "וכן בשאר כל המצוות הנוהגות בלילה זה אין חילוק בין אנשים לנשים, שאף שנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן, בין של תורה בין של דברי סופרים, אף על פי כן חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הן היו באותו הנס של יציאת מצרים". מבואר מדבריו דנשים אמנם חייבות בסיפור יציאת מצרים, אבל לא מן התורה אלא רק מדרבנן.

וב'אשל אברהם' (לרבי אברהם אופנייהם זצ"ל. סי' תע"ג סעיף ו') כתב, וז"ל: "באמת אין הנשים חייבות באמירת ההגדה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, אף שהיו באותו הנס, דטעם זה לא שייך במצוה דאורייתא, ולא יהא אלא סוכה אף שהם היו ג"כ מכוסים בענן. אלא חיובא דידן הוא להגיד להם ניסים ונפלאות ה', עיין תשובות בית דוד סי' רנ"ו".

מבואר מדבריו שהנשים עצמן פטורות מסיפור יציאת מצרים גם מדרבנן. כשיטה זו יש ללמוד מדברי תלמיד הרשב"א (דף ק"ח ע"א), וז"ל: "וא"ת אפילו אשה שאינה חשובה, מי גרעה משמש. אפשר לומר, שאני שמש שישנו בתורת קריאת אגדתא והלילא, והרי הוא קורא ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה, וכיון שהוא משנן בפיו דברי חירות, אף הוא צריך להסב כדרך בני חורין". ונראה מדבריו כי הנשים אינן בתורת קריאת ההגדה.

הרי נתבאר כי ישנן שלש שיטות בענין דין הנשים באמירת הגדה של פסח בליל הסדר. א. לשיטה אחת, נשים חייבות בזה, וחיובן הוא מן התורה כמו האנשים. ב. לשיטה שניה, נשים חייבות בזה, אבל לא מדאורייתא אלא רק מדרבנן. ג. לשיטה שלישית, נשים פטורות מאמירת ההגדה. וצריך להבין על אדני מה נוסדה מחלוקת זו, ומה טעם כל שיטה ושיטה.

שתי שיטות בתוס' האם מכח ש'היו באותו הנס' חייבות נשים מה"ת

תוס' במגילה (דף ד' ע"א ד"ה שאף הן) כתבו, וז"ל: "גבי מצה יש מקשה, למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס. ויש לומר, שמשום האי טעמא לא מחייבא אלא מדרבנן, אי לא מהיקשא. ורבינו יוסף איש ירושלים תירץ דסלקא דעתך למיפטרא מגזירא שוה דט"ו ט"ו דחג הסוכות".

והנה כל המעיין יראה דלכאורה נחלקו בעלי התוס' האם הסברא של 'היו באותו הנס' מועילה לחייב מן התורה או רק מדרבנן. לתירוץ ראשון הוי רק מדרבנן, אבל להתירוץ השני נראה דהוי חיוב מן התורה, ולכן הוצרך רבינו יוסף לתרץ באופן אחר. ובזה מתבארות שיטות החינוך והשו"ע הרב, דהחינוך סבירא ליה כהתירוץ השני, ואילו שו"ע הרב נקט כהתירוץ הראשון בתוס'.

וכן העלה ה'ברכי יוסף' (סי' תע"ג ס"ק ט"ו), וז"ל: "הרי דלשינויא קמא דהתוס' גם במצוות דאורייתא מחייב מדרבנן מטעם שאף הן. ולפ"ז בהגדה נמי אף שהוא מצות עשה מדאורייתא ופטורות הנשים מטעם דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום מחייבי מדרבנן מטעם שאף הן. ועוד דמתירוץ רבינו יוסף איש ירושלים שתירץ דאיצטריך הקישא משום גזירא שוה דט"ו ט"ו, משמע שגם מדאורייתא מחייבינן להו מטעם שאף הן. ולפ"ז חייבים הנשים גם באגדה מדאורייתא. וכן ראיתי להרב החינוך פרשת בא מצות כ"א שבמצות ההגדה כתב ונוהגת בזכרים ובנקבות בכל מקום ובכל זמן, ועובר עליה ביטל עשה עכ"ל. ומשמע מדבריו שחייבות הנשים בהגדה מדאורייתא".

שיטת תוס' בפסחים דבמצוה מה"ת לא אמרינן 'אף הן היו באותו הנס'

אבל בפסחים (דף ק"ח ע"ב ד"ה היו באותו) כתבו תוס', וז"ל: "והא דאמרינן דפטורות מסוכה, אע"ג דאף הן היו באותו הנס, 'כי בסוכות הושבתי', התם בעשה דאורייתא, אבל בארבע כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס".

ומבואר מתוס' דכלפי מצוה מן התורה לא אמרינן כלל דנשים חייבות במ"ע שהז"ג מכח סברא זו ד'היו באותו הנס', ורק במצוה דרבנן חייבו רבנן גם את הנשים מכח סברא זו. ואם כן, מצות הגדה בליל הסדר, שהיא מה"ת, אין לחייב הנשים כלל, לא מן התורה מחמת דהוי מ"ע שהז"ג, ואף לא מדרבנן. וכן כתב ה'ברכי יוסף' בקצרה, ד'איברא דפשט דברי התוס' בפסחים דף ק"ח הכי משמע, דבמילי דאורייתא לא אתמר דאף הן'.

ביאור שלש השיטות הנ"ל עפ"י דברי התוספות

על פי צירוף שני דברי התוס' הנ"ל, במגילה ובפסחים, זכינו להצעת ביאור בכל אחת משלש השיטות הנ"ל בענין חיוב נשים בהגדה. א. שיטת ה'חינוך' דנשים חייבות מה"ת, היא על פי תוס' במגילה בתירוץ השני, דגם במצוה דאורייתא אמרינן האי סברא ד'אף הן היו באותו הנס'. ועוד, דהוי סברא לחיוב מן התורה ממש. ב. השו"ע הרב קאי כשיטת התירוץ הראשון בתוס' במגילה, דגם במצוה דאורייתא אמרינן האי סברא. ברם, הוי סברא לחייב רק מדרבנן ולא מה"ת. ג. דעת ה'אשל אברהם' כהתוס' בפסחים, דבמצוות דאורייתא לא אמרינן כלל להאי סברא, וממילא הן פטורות לגמרי ממ"ע שהז"ג.

וכך כתב להדיא בתשובות 'בית דוד' (סי' רנ"ו. ציין אליו ה'אשל אברהם' הנ"ל) בביאור שיטתו דנשים פטורות לגמרי ממצות הגדה, וז"ל: "כתב מור"ם וז"ל, ויאמרו ההגדה בלשון שמבינים הנשים והקטנים או יפרש להם הענין, וכן עשה ר"י מלונדריש כל ההגדה בלשון לעז כדי שיבינו הנשים והקטנים, ע"כ. נראה דאין הטעם מפני שהנשים חייבות בקריאת הגדה, שהרי מ"ע שהזמן גרמא היא, וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' חמץ כתב סתם מ"ע של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן, ולא כתב אחד אנשים ואחד נשים, משמע דאינו חיוב לנשים. ואף ע"ג דאמרינן פרק ערבי פסחים דף ק"ח אריב"ל נשים חייבות בד' כוסות דאף הן היו באותו הנס. ועוד אמר שם בסמוך ת"ר הכל חייבים בד' כוסות הללו אחד נשים ואחד תינוקות, ופירשב"ם ואחד תינוקות שגם הם נגאלו, היינו דוקא במצוה דרבנן כמ"ש התוס' שם, אבל במצוה דאורייתא כיון שהיא מ"ע שהזמן גרמא, אין לחייב הנשים בשביל שהיו באותו הנס, שהרי מצות סוכה, אף הן היו באותו הנס, כי בסוכות הושבתי ועכ"ז פטורות. והכא מצות קריאת ההגדה כיון שהיא של תורה כמ"ש הרמב"ם, אין לחייבן בטעם דהיו באותו הנס".

ב. דין הנשים בהגדה מכח חיובן בארבע כוסות

דברי תוס' בסוכה דנשים חייבות בהגדה מהא דהן חייבות בד' כוסות

מדברי תוס' בסוכה (דף ל"ח ע"א ד"ה מי שהיה) יש ללמוד ביאור נוסף, למה נשים חייבות בהגדה מדרבנן, דז"ל: "אע"ג דבהלל דליל פסחים משמע בפרק ערבי פסחים דמחייבי בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה, שאני הלל דפסח, דעל הנס בא, ואף הן היו באותו הנס, אבל כאן לא על הנס אמור".

מדברי תוס' יש ללמוד דהא דנשים חייבות באגדה הוא סניף וסעיף מהא דהן חייבות בד' כוסות, דתוס' הלא הכריחו דהן חייבות בהלל ואגדה מהא דהן חייבות בד' כוסות, ד'מסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה'.

ביאור דברי תוס' עפי"ד הגר"ח בביאור התוס' בפסחים

ונראה לבאר את דברי התוס' על פי דברי הגר"ח המובאים בחידושי הגרי"ז הלוי על הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז הל"ט), בביאור דברי תוס' בריש פרק ערבי פסחים על הא דתנן, ולא יפחתו לו מארבע כוסות, וז"ל: "מתוס' הלשון משמע קצת שאין נותנים לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו, וסברא הוא דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם וכו' עכ"ל. וכבר שמעתי מאאמו"ר הגאון זצ"ל שתמה על דברי התוס' אלו, דמאי ענין ארבע כוסות לקידוש דכל השנה, דהתם המצוה היא הברכה וזהו עיקר הקידוש, ובזה הוי דינא דשומע כעונה. אבל בארבע כוסות הלא עיקר המצוה היא השתיה של הד' כוסות, ומאי שייך להוציא בזה. והוכיח מזה דס"ל להתוס' דגם בארבע כוסות אין עיקר המצוה בשתיית הכוסות, רק בהברכות שעל הכוסות, והוי ממש דוגמת קידוש דכל השנה וכל כוסות של ברכה".

הרי דנקט הגר"ח בשיטת תוס' בפסחים, דכל ד' הכוסות הוו בגדר 'כוס של ברכה', כמו קידוש. ולפי זה אתו שפיר גם דברי התוס' בסוכה, דכתבו שאם הנשים חייבות בד' כוסות, על כרחך שחייבות גם בהגדה והלל, דהיינו משום שכל ענין הכוסות הוא, שהם כוסות של ברכה הנאמרות על ההגדה וההלל. ואם אינן חייבות באלו האמירות, חסר בכל גדר וצורת המצוה דד' כוסות, ונמצא דהא בהא תליא. ועכ"פ זכינו לגדר חדש בחיוב הנשים בהגדה, דהוי חלק מחיובן במצות ד' כוסות. כך נראה לומר בס"ד בביאור דברי התוס' בסוכה הנ"ל, דהם מיוסדים על פי דבריהם בפסחים, וכביאורו של הגר"ח זצ"ל.

ביאורו של ה'חיי אדם' בדברי תוס' בסוכה

מדברי ה'חיי אדם' (כלל ק"ל סע' י"ב) יש ללמוד ביאור אחר בדברי התוס' בסוכה הנ"ל, וז"ל: "מלשון הטור משמע דנשים פטורות מלומר הגדה, שכתב 'נשים חייבות בד' כוסות ובכל המצוות הנוהגות בלילה זה, כגון מצה ומרור', משמע דוקא באלו ולמעוטי הגדה. וכן משמע לכאורה בפסחים דף ק"ח ע"ב בתוס' ד"ה דאף הן ע"ש. אבל אי אפשר לומר כן, דנהי דפטורות מן התורה כיון דהא מ"ע שהזמ"ג, מכל מקום כיון דמחוייבות בד' כוסות וקיי"ל דאם שתאן דלא על הסדר לא יצא, כדאיתא בגמ' שם ובשו"ע, ואם כן על כרחך חייבות בהגדה כדי שתשתה על הסדר. וכך כתבו תוס' להדיא בסוכה ל"ח ד"ה מי שהיה, ואם כן מה שכתב הטור כגון מצה ומרור, ר"ל כמו מצה ומרור".

למדנו מדברי החיי"א תרתי. חדא, שיש טעם וסיבה לחייב נשים בהגדה מצד חיובן לקיים המצוה דד' כוסות, דכיון שנשים חייבות במצוה דד' כוסות, הרי נכלל בזה חיוב לומר ההגדה, דאל"כ אינן יכולות לקיים המצוה דד' כוסות כדת וכדין, שהרי ההלכה היא שאם שתו הכוסות שלא על סדר ההגדה, לא יצאו ידי חובה. ועוד למדנו מדבר החיי"א, דלזה גופא כוונו תוס' בסוכה הנ"ל.

הערת ה'קהילות יעקב' על ה'חיי אדם'

אכן, ה'קהילות יעקב' (חלק י' סי' נ"ה) הביא את דברי החיי אדם, ונחלק עליו, ומשום דבאמת מלשון תוס' אין מוזכר כלל הענין של שתאן על הסדר, וז"ל: "בתוס' סוכה הנ"ל משמע דמהא דשתאן שלא על הסדר לא יצא, אין הכרח כל כך שחייבות בהגדה, שז"ל התוס', שבהלל דלילי פסחים משמע בפ' ע"פ דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה, עכ"ל. הנה כתבו מסברא דמסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר הלל והגדה, ולא מכח הכרח דשתאן שלא על הסדר, והיינו משום דיש לומר דהסדר מעכב דוקא באנשים המחוייבים בהלל והגדה. אבל בנשים את"ל דפטורות מהלל והגדה, אין זה מעכב לד' כוסות שלהם, אלא דמסתמא עיקר תקנת ד' כוסות הוא לומר עליו הגדה".

ומבואר דנקט ה'קהלות יעקב' על דרך שכתבנו לעיל, דמתוספות בסוכה מוכח דמהא גופא שנשים חייבות בד' כוסות יש לנו להוכיח דחייבות הן גם כן באמירת ההגדה, ולא מחמת דינא דצריך לשתות הכוסות על הסדר, אלא דצורת וגדר השתיה דד' כוסות הוא על סדר הברכות והאמירות שתקנו בלילה זה. והדברים מוטעמים ומבוארים ביותר על פי דברי הגר"ח שהובאו לעיל.

ביאור ה'חיי אדם' בתוס', תלוי לכאורה במחלוקת הב"י והפר"ח

בעיקר דברי ה'חיי אדם' בביאור התוס', דנשים חייבות בהגדה דאל"כ לא יצאו ידי חובת ד' כוסות, מכיון דאם ששתאן שלא על הסדר, לא יצא ידי חובתו, הנה גם אם נקבל כי דבריו מתיישבים בלשון התוס', עדיין יש להעיר כי דבריו תלויים במחלוקת הראשונים, ובמחלוקת הפוסקים. דבפסחים (דף ק"ח ע"ב) איתא להאי הלכתא ד'שתאן בבת אחת, רב אמר ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא'. ונחלקו הראשונים על איזה אופן אמר רב את דבריו. רש"י פירש, 'בבת אחת. עירה ארבעתן לתוך כוס אחת'. נמצא לפי רש"י כי רק באופן זה ששתה כוס אחת גדולה שיש בה ארבע כוסות, בכה"ג לא יצא. אבל אם שתה ארבע כוסות נפרדות, אפילו אחת אחרי השניה ממש, יצא ידי חובתו. לפי שיטה זו לכאורה אין להכריח שנשים חייבות באמירת ההגדה, כי גם בלא זה יכולות לקיים דינא דד' כוסות כדין.

אכן, דברי ה'חיי אדם' מיוסדים הם על דברי הרשב"ם, דפירש באופן אחר מרש"י, וכתב, 'נראה לי דהכי פירושו, בבת אחת שלא על סדר משנתנו, אלא שתאן רצופין'. וכך נפסק בשו"ע (סי' תע"ב סע' ח'), וז"ל, 'צריך לשתות ארבע כוסות על הסדר, ואם שתאן זה אחר זה שלא כסדר, לא יצא'. ומבואר דגם בשתה ארבע כוסות נפרדות, אם היה זה שלא על הסדר, אלא שתה כוס אחת אחרי השניה, לא יצא ידי חובת ארבע כוסות. ועל פי שיטה זו מבוארים לכאורה היטב דברי החיי"א.

אכן, באמת עדיין דברי של החיי"א בביאור התוס' בסוכה, תלויים הם במחלוקת הפוסקים. דהנה ה'ביאור הלכה' (שם ד"ה שלא כסדר) כתב, וז"ל: "עיין מגן אברהם שכתב דכסדר מקרי כשאומר ההגדה בינתיים, והוא מדברי הרשב"ם. ומשמע לכאורה דכשלא אמר ההגדה בינתיים, אפילו שהה בין כוס לכוס מקרי שלא כסדר ולא יצא. אכן מלשון הש"ס משמע דליכא קפידא רק כשישתה אותן בבת אחת, והיינו או כפירוש רש"י, בפעם אחת, או על כל פנים כפירוש שארי מפרשים, אפילו בזה אחר זה רצופין, אבל אם שהה בינתיים אף דודאי עבר איסור מה שלא הסמיך אמירת ההגדה לכל כוס, כמו שתקנו חכמים, מכל מקום בדיעבד לא הפסיד הכוסות. ומצאתי פלגתא בזה בין הבית יוסף להפרי חדש, עיין בבית יוסף בסי' תפ"ד לענין ברכת המזון, ודעתו שם דבדיעבד יצא וכמו שכתבנו. ובפרי חדש חולק שם עליו מהא דכיון דכשלא אמר על הסדר לא יצא".

העולה מן הדברים, דנחלקו הפוסקים כיצד הדין במי ששתה ארבע כוסות שלא על סדר ההגדה, אבל לא שתה אותן בבת אחת, אלא שעשה שהפסיק בשהות של זמן בין כוס לכוס, דלפי הבית יוסף יצא ידי חובת ד' כוסות, ואילו לפי הפר"ח, לא יצא.

ומעתה לכאורה דברי ה'חיי אדם' יש להם מקום וביאור רק אליבא דהפר"ח, דמכיון שצריך לשתות הכוסות על סדר ההגדה דוקא, אז שפיר אפשר להוכיח דאם נשים חייבות בארבע כוסות אזי על כרחך שחייבו אותן גם בהגדה, דאל"כ אי אפשר להן לקיים המצוה דד' כוסות כדין. אבל אם נאמר כהב"י שאפשר לקיים המצוה של ארבע כוסות גם בלי קריאת ההגדה באמצע, ובלבד שיהיה הפסק של זמן בין כוס לכוס, אזי לכאורה אין הכרח שחייבו אותן באמירת ההגדה.

ביאור דברי ה'חיי אדם' אליבא דכל השיטות בראשונים ובפוסקים

ברם, באמת נראה כי גם אליבא דהב"י יש לבאר את דברי ה'חיי אדם', ומשום דאיה"נ דבדיעבד אפשר לקיים המצוה דד' כוסות גם שלא על סדר ההגדה, אכן, הוי רק בדיעבד, וכמו שכתב להדיא ה'ביאור הלכה' הנ"ל, ד'אפילו לדעת הבית יוסף שלא הפסידו בדיעבד המצוה דארבע כוסות, מכל מקום תקנת חכמים הוא לשתותן על הסדר'. ואם כן עדיין יש לומר דכונת תוס' להוכיח מהא דנשים חייבות בד' כוסות, דחייבות הן גם בהגדה, כי מסתמא תקנו להן לקיים המצוה כהלכתה לכתחילה.

וכך מצאתי בספר 'מנחת אליהו' (חלק ג' סי' י"ט), דכוון שם מדעתו לדרכו של החיי"א הנ"ל, ועל זה הוסיף וכתב, וז"ל: "לשיטת הפרי חדש מבואר הדבר שנשים הואיל וחייבות בארבע כוסות ממילא חייבות בהגדה שדין ארבע כוסות הוא לשתותם לפי סדר ההגדה וכמש"כ. ולשיטת הבית יוסף שבדיעבד יצא אם לא אמר הגדה בינתים, גם כן יש לומר, הואיל ותקנת חכמים היא לשתותן על הסדר, ממילא הן חייבות בהגדה. ויש עוד לעיין לפי פירוש רש"י בפסחים שם ששתאן בבת אחת היינו שעירה ארבעתן לכוס אחת לא יצא ידי ארבע כוסות, ולשיטתו אם לא עירה כולן בכוס אחת אלא שתאן בזה אחר זה ברציפות יצא אפילו בלי לומר הגדה. אבל אפשר לומר הואיל ומ"מ תקנת חכמים הוא לשתות לפי סדר ההגדה, כפי שכתוב במשנה, חייבות הן בהגדה אחרי שחייבות בארבע כוסות".

ומבואר מדבריו דבאמת יש מקום לביאורו של החיי"א בתוספות אליבא דכו"ע, ולא מבעיא דגם אליבא דהב"י יש מקום לביאור זה, אלא אפילו לבאורו של רש"י, ומשום דכולי עלמא מודו כי לכתחילה הצורה של קיום מצות ד' כוסות הוא בכוסות נפרדים ובזמנים נפרדים, והיינו, על סדר ההגדה. ולכן מסתבר דרבנן תיקנו לנשים לקיים המצוה דארבע כוסות באופן דלכתחילה, ולכן נכלל בזה שחייבו אותן גם באמירת ההגדה, שאל"כ לא יצאו דינא דד' כוסות באופן דכתחילה.

ביאור מחלוקת הב"י והפר"ח הנ"ל

בעיקר מחלוקת ה'בית יוסף' וה'פרי חדש' הנ"ל, כיצד הדין במי ששתה ארבע כוסות על הפסקה בין כוס לכוס, אבל שלא על סדר ההגדה, צריך לדעת במה נחלקו. והפשוט בזה לכאורה הוא, דהב"י סבר כי באמת המצוה לשתות ד' כוסות היא מצוה בפני עצמה, ויש בזה מעלה מצד מה ששותים ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה, ושאר טעמים המבוארים במדרשים. ואיה"נ דשלימות המצוה היא כאשר שותים אותם על סדר ההגדה, אכן מקיימים עיקר צורת המצוה גם בלא זה. אבל הפר"ח כפי הנראה סבר דכל עיקר צורת קיום המצוה של ד' כוסות היא, כאשר שותים הכוסות על סדר הברכות שתקנו, והוי חלק מצורת המצוה.

וכך כתב ב'חזון יחזקאל' (פסחים דף צ"ט ע"ב), וז"ל: "איתא להלן שתאן בבת אחת, רב אמר ידי יין יצא ידי ארבע כוסות לא יצא. ושם בתוספות, בבת אחת נראה כפירוש רשב"ם ששתאן רצופים, ולא כמו שפירש רש"י שעירה ארבעתן בתוך כוס אחת, דשתאן משמע הרבה כוסות. אולי יש לומר שבהכי פליגי, רש"י סובר שעיקר ארבע כוסות הוא שתייתם כנגד ארבע לשונות של גאולה. ואילו היה שותה ארבע כוסות רצופות ולא היה מגיד את הברכות הסדורות עליהן, היה יוצא ידי ארבע כוסות, רק כיון ששתאן ארבעתן מתוך כוס אחת לא יצא. ורשב"ם סובר שהעיקר הוא הברכות הנאמרות על כל כוס, וכיון ששתאן רצופות מבלי הגדת הברכות הסדורות עליהן לא יצא".

ג. דין הנשים בהגדה מכח חיובן באכילת מצה

דברי ה'קהילות יעקב' דנשים חייבות בהגדה מכיון שחייבות במצה

ה'קהילות יעקב' (חלק י' סי' נ"ה) הנ"ל סלל דרך חדשה בביאור הטעם דנשים חייבות במצות הגדה, וז"ל: "היותר נראה בשיטת החינוך [הנ"ל (ריש הסימן) דסבירא ליה דנשים חייבות באמירת הגש"פ מה"ת], דסובר דעיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא סניף ממצות אכילת מצה, ומישך שייכי בהדדי, וכיון דנשים מחוייבות במצה ממילא חייבות בהגדה ג"כ. ויסוד לזה מהא דאמר שמואל בדף קט"ו ע"ב, ותניא נמי כוותיה, 'לחם עוני, לחם שעונים עליו דברים הרבה', והכי סבר רע"ק בדף ל"ו. ופירש"י ז"ל שם, שעונים עליו דברים הרבה, שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה. וא"כ חזינן דההגדה שייכא למצות מצה, דמתנאי דמצות מצה הוא לענות עליו דברים, לומר הלל והגדה. וכיון דנשים איתרבו למצות מצה, איתרבו למצותה בכל גדריה, דהיינו שיהיה לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, ושפיר פסק החינוך דחייבות ג"כ בהגדה מדאורייתא.

"ועוד יש להוכיח דמצה והגדה מישך שייכי זה בזה מפסחים קט"ז ע"ב דאמר ראב"י דסומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה כו', איני והאמר מרימר דרב יוסף ורב ששת אמרו אגדתא להוציא את בני ביתם, ואי סומא פטור מדאורייתא, האיך מוציאים את ב"ב המחוייבים מדאורייתא, ומשני קסברי רבנן [רב יוסף ורב ששת] מצה בזה"ז דרבנן ע"ש. והשתא מצה מאן דכר שמיה, הלא במצות הגדה אנן עסקינן, ומה בכך שקסברי מצה דרבנן, מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח כו' לקמן דף ק"כ, מ"מ מצות הגדה ליחייבי מדאורייתא, דבמצות הגדה לא כתיב שתלוי בזמן דאיכא פסח. אלא ע"כ דפשוט להגמ' דמצה והגדה שייכי אהדדי, ואי מצה דרבנן בזה"ז ממילא גם הגדה דרבנן.

"ומכל מקום, ראיה גמורה אין מכאן דמי דמחוייב במצה מחוייב ג"כ בהגדה מדאורייתא, דאין ראיה מסוגיא זו אלא דמי שפטור מה"ת ממצה, פטור נמי מהגדה, שהגדה מצוה נוספת למצה, כדאמרינן בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך, ובדליכא חיוב מצה ליכא חיוב הגדה. אבל מכל מקום יש לומר דמצה אינה קשורה למצות הגדה, וממה שנשים חייבות במצה אין הכרח דמחוייבות ג"כ בהגדה. אבל מ"מ פשטות הסוגיא ודאי משמע דהני שתי מצוות מצה והגדה קשורים ותלויים זב"ז, דאיתא בהא איתיה בהא, ודליתא בהא ליתיה בהא", עכ"ל ה'קהלות יעקב'.

ראיה לדברי הקה"י מדברי הגרי"פ

הנה כחידושו הגדול של הקה"י דמצות מצה ומצות הגדה תלויים זה בזה, וכראייתו מהא דגמרא פסחים הנ"ל, כן כתב באריכות הגר"י פערלא בביאורו על הרס"ג. דהנה כתב הרמב"ן בספר המצוות להרמב"ם (שכחת העשין, מצוה ט"ו) לענין המצוה דברכות התורה, וז"ל: "הוא שנצטוינו להודות לשמו הגדול בכל עת שנקרא בתורה, ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה, כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתן, וסיפור יציאת מצרים [אינו נמנה למצוה אחת] עם אכילת הפסח".

מבואר ברמב"ן דצריך למנות המצוה דברכות התורה למצוה בפני עצמה, ואין לומר דהוי חלק ממצות ת"ת ולכן לא מנאה הרמב"ם למצוה בפ"ע, שהרי מקרא ביכורים הוי מצוה בפני עצמה, ואינה נחשבת לחלק ממצות הבאת ביכורים, וכן מצות סיפור יציאת מצרים הוי מצוה בפני עצמה, ואינה נחשבת כחלק ממצות קרבן פסח.

ותמה בזה הגר"י פערלא (ספר המצוות לרס"ג, מצוה ל"ג, ד"ה איברא), וז"ל: "מה שהביא עוד ראיה ממצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח שאינה נמנית אחת עם אכילת הפסח, דבריו ז"ל תמוהים בעיני, מה ענין זה לכאן, והיכן ראה הרמב"ן ז"ל דמצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח תליא באכילת הפסח, והרי פשוט ומבואר בכל הפוסקים דמצות סיפור יציאת מצרים אפילו בזמן הזה דאורייתא היא, אע"ג דהאידנא ליכא פסח, וכן מבואר להדיא בסוגיא דגמרא פרק ערבי פסחים עיי"ש. ואולי אפשר לומר דט"ס היא בדברי הרמב"ן ז"ל, ובמקום 'אכילת הפסח', צריך לומר 'אכילת מצה'. וכוונתו להמבואר (בסוגיא דפסחים שם) דלמ"ד מצה בזה"ז דרבנן, הכי נמי מצות סיפור יציאת מצרים בזה"ז דרבנן, ע"ש. ובודאי דטעמא משום דדרשינן במכילתא מדכתיב והגדת לבנך וגו' בעבור זה וגו', לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, והילכך למ"ד מצה בזה"ז לאו מדאורייתא הוא, גם ספור יצי"מ דרבנן, דהא הו"ל שעה שאין מצה ומרור מונחים לפניך, דהא מה"ת ליכא חובת מצה האידנא, להך מ"ד. וא"כ לפי"ז ספור יצי"מ תלוי באכילת מצה, ומזה נראה דס"ל להרמב"ן ז"ל, דכשאינו אוכל מצה וכגון דלית ליה, גם בסיפור יצי"מ לא מחייב, וכן מתבאר מדברי הרשב"ץ בפי' ההגדה ע"ש.

"ובאמת שכן משמע לכאורה מפשטות ברייתא דמכילתא (פרשת בא פי"ז), דגרסינן התם והגדת לבנך, שומע אני מר"ח, ת"ל ביום ההוא, ואי ביום ההוא, יכול מבעו"י, ת"ל בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך, עיי"ש. ולזה הביא הרמב"ן ז"ל ראיה לברכת התורה, דאע"ג דאין ברכת התורה בלא לימוד תורה, מכל מקום, שפיר נמנה מצוה בפני עצמה, כסיפור יצי"מ, דאע"פ שאין סיפור יצי"מ בפ"ע בלא אכילת מצה, מכל מקום נמנה ספור יצי"מ בפ"ע ומצה בפ"ע", עכ"ל הגרי"פ.

ומבואר מכל דבריו דנקט כדרכו של הקה"י הנ"ל, דמצות הגדה היא כחלק ממצות אכילת מצה, עד כדי כך דנקט דמי שאין לו מצה אינו חייב בהגדה. ואם כן, מובן היטב דנשים מכיון שהן חייבות במצה, חייבות הן ממילא גם במצות הגדה.

עוד המשיך הגרי"פ לבאר יסוד זה, להלן שם (ד"ה אמנם זה), וז"ל: "ונראה בזה על פי מש"כ הבה"ג בהלכות פסח וז"ל, מי שאין לו יין בלילי פסחים ולא בשר חייב לומר הלכות הפסח ואומר הללויה עכ"ל. עיי"ש. וכוונתו דאע"פ שאין לו יין לארבע כוסות שתקנו חכמים, וכן אין לו בשר שאמרו חכמים שצריך להביא לפניו שני מיני בשר צלי לפסח ומבושל זכר לחגיגה, וזה כתב הבה"ג דאע"פ שאין לו ארבע כוסות שתקנו לומר עליהם סיפור יצי"מ וגם אין לו בשר זכר לפסח, והוא מעיקר הסיפור דתנן ר"ג אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור וכו', מ"מ אין זה מעכב מצות סיפור יצי"מ והלל. ומעתה מדנקט רק יין ובשר, נראה דס"ל דוקא יין ובשר שעיקרן אינו אלא מדבריהם בעלמא, אבל מצה דאורייתא ומרור דעכ"פ עיקרו דאורייתא אע"פ דבזה"ז אינו אלא מדבריהם, מעכבין סיפור יצי"מ, וכל שאין לו מצה ומרור שוב אינו חייב בסיפור יצי"מ.

"ונראה שטעמו ממה שאמרו במכילתא בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, על שולחנך, וס"ל שהדברים כפשוטן וכמשמען, ומזה ס"ל להבה"ג דמדנקט במכילתא רק מצה ומרור, משמע דדוקא מצה ומרור מעכבין, אבל יין ובשר אין מעכבין. ומעתה עפ"ז נראה דהבה"ג לטעמיה אזיל, דלכך לא מנה עשה דוהגדת לבנך וגו' במנין העשין, משום דכיון דמצה מעכבת סיפור יצי"מ, וכשאין לו מצה מיפטר נמי מסיפור יצי"מ, א"כ יצי"מ טפלה למצות מצה ואינה נמנית מצוה בפני עצמה", עכ"ל הגרי"פ.

והנה כל אלו הדברים של הגרי"פ הם חיזוק גדול לדרכו של הקה"י הנ"ל, ומתבאר היטב המקור לחייב נשים במצות הגדה מן התורה. אבל באמת אחר כל הדברים הנ"ל, כתב הגרי"פ דבאמת העיקר הוא דסיפור יצי"מ לא תלי מידי, לא באכילת פסח, ולא באכילת מצה ומרור, אלא חובה באנפי נפשיה הוא, ומאי דאמרינן לא אמרתי לך אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, אין זה אלא לומר בשעה שיש חובה עליך שיהיו מונחים לפניך".

דברי הגרי"ז כהיסוד הנ"ל, דמצות הגדה קשורה למצה

בהגדה של פסח 'מבית לוי' לבית בריסק (עמ' קכ"ד) מובא בשם הגרי"ז לדון גם כן כהיסוד הנ"ל, דמצות מצה ומצות הגדה תלויים זה בזה, וז"ל: "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. יל"ע אם דרשה זו היא רק ילפותא על זמן החיוב, דזמן חובת סיפור הוא בלילה, או שהוא דין בעצם הסיפור, דהסיפור צריך להיות על מצה ומרור. ונפקא מינה באם כבר קיים חובת אכילת מצה, וסילק ממנו את המצה והמרור, אם יש עליו עדיין חיוב לספר ביצי"מ. ונראה להוכיח זאת מהא דאיתא בגמ' פסחים דף ל"ו, מאי לחם עוני, לחם שעונים עליו דברים הרבה, הרי הוא דין בעצם חובת הסיפור שיהיה על מצות ומרורים, ולא רק ילפותא על זמן החיוב.

"ובמכילתא מפורש יותר, בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך, היינו שהמצה והמרור היו מונחים על השלחן במציאות. ובזה יבואר נמי מה דאיתא בתוספתא סוף פסחים מעשה בר"ג וזקנים שהיו מסובים וכו' והיו עוסקים בהל' הפסח כל הלילה וכו', כיון שעלה עמוד השחר הגביהו מלפניהם וכו' ע"ש. וצ"ב מהו הגביהו מלפניהם, ולפי דברינו יש לומר, דכיון שהיו עוסקים בסיפור יצי"מ, ובמצות סיפור יש דין מסויים שצריך להיות על מצות ומרורים, לכן היה השלחן ערוך לפניהם כדי שיהיה הסיפור על מצות ומרורים, וכיון שעלה עמוה"ש ועבר זמן חובת הסיפור הגביהו מלפניהם את השלחן. אמנם הדבר צ"ע אי מיקרי סיפור על מצות ומרורים אחרי שכבר קיים המצוה של מצה ומרור אך עדיין הם מונחים על שלחנו", עכ"ל הגרי"ז.

מבואר מדבריו על דרך כל האמור לעיל בקה"י ובהגרי"פ, דהמצה מעכבת במצות סיפור יצי"מ, ואם אין מצה אין מקיימים גם כן המצוה דסיפור יצי"מ.

ה'מנחת חינוך' כתב דלא כהגרי"ז

על עיקר דברי הגרי"ז דצריך שתהיה מצה לפני המספר, וביאורו לפי זה הא דאיתא בתוספתא במעשה דר"ג וכו', מצאנו ב'מנחת חינוך' (מצוה כ"א אות ב') דכתב להדיא דלא כדבריו, וז"ל: "והנה להר"מ כאן פ"ו ה"א דפוסק דאכילת מצה כל הלילה, ודאי מצוה זו כל הלילה, דקרינן בזמן שיש מצה ומרור מונחים, היינו בזמן שמצווים על מצה ומרור, דזה פשוט דמצה ומרור אינם מעכבים הסיפור, ולא מצינו זה דמצוה זו תהיה תלויה במצה ומרור, אך דהתורה קבעה זמן ליל ט"ו, דמצווים על מצה, א"כ כל הלילה מחוייב במצוה זו דסיפור יציאת מצרים". ומבואר מדבריו דאמנם זמן קיום מצות סיפור יצי"מ הוא כל הלילה, לשיטה זו, אבל לא אמרינן דמצה מעכבת בסיפור יציאת מצרים.

ומה שהוקשה להגרי"ז בלשון התוספתא 'כיון שעלה עמוד השחר הגביהו מלפניהם', ונקט דקאי על השלחן, הנה ב'חזון יחזקאל' כתב שהגביהו התריסים הסותמים את החלונות וראו שעלה כבר עמוד השחר. ונמצא דאין מדובר כאן כלל מהגבהת השלחן, ואין אנו צריכים לחדש דמצות סיפור ומצה תלויים זה בזה. והבן.

ראיה מה'תרומת הדשן' דמצות הגדה תליא במצות מצה

ונראה להביא ראיה ליסוד האחרונים הנ"ל, דמצות הגדה היא סניף וסעיף מחיוב אכילת מצה, ותליא הא בהא, מדברי ה'תרומת הדשן' (סי' קכ"ה), וז"ל: "שאלה: קטן בערב פסח שרי להאכילו מצות או לא. תשובה: יראה שאם לא הגיע הקטן לכלל דעת כל כך שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים ונפלאות ביציאת מצרים, שרי להאכילו. אמנם אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל, נראה דאין להאכילו מצה. דדרשינן והגדת לבנך וכו' ובעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואם ימלא הבן כבר כריסו מן המצות, האיך שייך 'בעבור זה', כיון דאין המצה חידוש לו לקטן".

מבואר בתרוה"ד, דמכיון שצריך לומר 'בעבור זה' לבנים, והיינו, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, לכן אין לאכול מצה בערב פסח, דאם יאכל בערב פסח מצה יהיה חסרון ב'מונחים לפניך'. וצריך להבין, דהלא המנ"ח הנ"ל נקט דהאי 'מונחים לפניך' אינו תנאי בצורת קיום המצוה דהגדה, אלא הוי רק גילוי על הזמן של חיוב מצה, ולכן גם מי שאין לו מצה חייב בהגדה. ואם כן, למה נקט התרוה"ד דהוי חסרון בסיפור במה שיאכל מצה קודם לכן. והנראה לכאורה מוכח אם כן מדברי ה'תרומת הדשן' דנקט בפשיטות ככל המבואר לעיל, דמצות ההגדה הוי חלק ממצות אכילת המצה, ואם חסר באכילת מצה חסר במצות הגדה.

דברי ה'חסד לאברהם' ככל היסוד הנ"ל וראייתו מהתרוה"ד

ובשו"ת 'חסד לאברהם' (תנינא סי' נ"ד) נקט גם כן בפשיטות גמורה דמצות הגדה תליא במצות מצה, ואם אין לו מצה, הרי הוא פטור ממצות הגדה, ואף הוא הביא ראיה לדבריו מדברי התרוה"ד הנ"ל, וז"ל: "אלא שעדיין לא הונח מסיפור יציאת מצרים בליל פסח דבעי דיבור, דכתיב והגדת, מאי טעמא לא תיקנו בו ברכה. ונפלע"ד בזה דזהו כלל גדול בדין דכל מצוה שהיא נסמכת למצוה אחרת, ואי אפשר לקיים השניה בלתי הראשונה, לא תיקנו עוד לברך שנית על השניה, אחר שכבר בירך על הראשונה. כמו בהפרשת תרומ"ע, שכתב הרמב"ן ז"ל בסה"מ שרש י"ב שהן שתי מצוות, ההפרשה והנתינה, ואינו מברך רק על ההפרשה ולא על הנתינה. וכמו כן אנו נאמר בזה, כיון דמצות סיפור יציאת מצרים באותו לילה, היא רק בסמוך למצות מצה, כמו שדרשו 'בעבור זה', לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור. ופשיטא דבאין לו מצה ומרור, פטור ממ"ע דסיפור י"מ באותו הלילה.

"וכן נראה מדברי שו"ת תרומת הדשן סי' קכ"ה שכתב שם לענין קטן, שאם יודע ומבין מה שמספרים לו ביצי"מ, אינו רשאי לאכול מצה ביום כדי שיאכל מצה לתיאבון, דבעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור. וכיון שעיקר המצוה היא אכילת מצה ומרור, והתורה ציותה שבשעת אכילת מצה יספר סיפור יציאת מצרים, וכיון שמצוה זו תלויה במצוה אחרת הקודמת לה, כיון שבירך על מצוה העיקרית דמצה ומרור, לא חייבו לברך עוד על סיפור יציאת מצרים, שהוא נספח לה, ומה"ט ניחא ג"כ שלא תיקנו ברכה על מצות שתיית ארבע כוסות כיון שהוא נסמך למצות אכילת מצה", עכ"ל ה'חסד לאברהם'.

ראיה מה'תורת חסד' לכך שהגדה תלויה במצה

גם מדברי ה'תורת חסד' (סי' ח' אות ב') מבואר דנקט דמצות הגדה ומצות מצה תליא הא בהא, דדן שם האם סומא פטור רק ממ"ע, או גם ממצות ל"ת, והביא הגמרא בפסחים (קטז,א) דילפינן מקרא לפטור סומא ממצות הגדה, ועלה כתב בתו"ד: "ואם נימא דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע אבל לא ממל"ת ניחא הכא, דכמו דאמרינן בפסחים דמ"ג ע"ב לענין נשים דפטורות ממ"ע שהז"ג, דמ"מ חייבות באכילת מצה דבר תורה מהיקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה כו', ה"נ גבי סומא לר"י אע"ג דפטור מכל מ"ע, מ"מ חייב באכילת מצה מחמת היקשא דכל שישנו בב"ת חמץ וכו'. וכיון דחייב באכילת מצה, שפיר איצטריך קרא דבעבור זה לפוטרו מהגדה, אע"ג דאמירת הגדה תליא בחיוב אכילת מצה, כדאיתא התם, ומשום הכי נקרא מצה לחם עני שעונים".

העולה מדבריו דאע"ג דבעלמא ידעינן דסומא פטור ממצות עשה, אבל אי נימא דסומא חייב במצות ל"ת, אז היה מקום לחייב סומא במצה, מהיקש לחמץ, וממילא הוי מחייבינן את הסומא גם בסיפור יציאת מצרים, כי מצוה זו תלויה במצות המצה, ולכן צריך מיעוט שלא יהיה הסומא חייב בהגדה. ועכ"פ חזינן מדבריו כי מי שחייב במצה הרי הוא חייב גם בסיפור יציאת מצרים מכח חיובו במצה.

שני ביאורים במאמר ר"ג 'כל שלא אמר' וכו'

על פי יסודם של האחרונים הנ"ל, אשר צדדו לומר כי מצות הגדה ומצות מצה תלויים זו בזו, נבוא לבאר הא דתנן בפסחים (קטז,א), 'רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה ומרור' וכו'. ומצאנו בראשונים שני פירושים במשנה זו, מה לא יצא ידי חובתו. מלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ה') משמע שלא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, שכתב, 'מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות בליל חמשה עשר', ועל זה הוסיף וכתב כי 'כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל ט"ו, לא יצא ידי חובתו', משמע דקאי אמצות סיפור דלעיל. והיינו, דאמירה זו היא לעיכובא במצות סיפור יצי"מ, שאם החסיר קטעים אחרים, אין זה מעכב המצוה, אבל אם לא אמר זאת, לא קיים המצוה.

אבל ב'כל בו' (סי' נ"א) כתב בזה"ל: "רבן גמליאל אומר כלי מי שלא אמר ג', כלומר אף על פי שיאכל פסח מצה ומרור, לא יצא ידי חובתו בלתי באמירה ובהגדה". ומבואר דאמירה זו מעכבת במצות אכילת פסח מצה ומרור, ולא בדין של סיפור יצי"מ.

נפק"מ לדינא האם צריך לומר לבנו דברי ר"ג

בהגדת 'מועדים וזמנים' (עמוד פ"ה) העלה כי במחלוקת הרמב"ם וה'כל בו' הנ"ל, האם האמירה היא מדין המצוות דפסח מצה ומרור, או מדינא דהגדה, נחלקו גם הראשונים ותוס', וכתב כי יש נפק"מ בין שתי השיטות לענין צורת אמירה זו, האם יש בה הדין של 'והגדת לבנך'.

וז"ל: "לכאורה נראה שיש נפק"מ, הלכה למעשה, בין הני תרי שיטות, דלשיטת הראשונים [הר"ן והריטב"א בסוכה שם] כל זה בכלל מצות הגדה, דלכתחילה המצוה לספר נמי ממצות הלילה, וע"כ החובה לספר כל זה לבנו. משא"כ לשיטת התוס' שיסודה מדין ואמרתם, עיקרה קשור למצות הלילה, שלא יקיים מצוותיה אלא עם אמירה בפה, אבל אינה חובה להגיד לבנו, שאינה בכלל מצות והגדת לבנך, רק בכלל גוף המצוה דפסח מצה ומרור, וע"כ יוצא במה שאומר טעמי המצוות לעצמו, שזהו ממצות הלילה לקיים מצוותיה עם אמירת טעמיה דוקא, ואין צריך להגיד לבנו".

נפק"מ נוספת לענין פסח שני

בשו"ת 'בנין ציון' (סי' ל') נתעורר לדון האם צריך לקיים את דברי רבן גמליאל גם בפסח שני, ותלה זאת בשתי השיטות הנ"ל, האם הוי דין בקרבן פסח, או דין במצות הגדה, וז"ל: "אמנם יש לחקור במה שאמר ר"ג בדף קט"ו שצריך לפרש טעם פסח ומצה ומרור, אם היה זה גם בפסח שני, שלפי מה שכתבו התוספות שם ילפינן כן מדכתיב 'ואמרתם זבח פסח הוא', פי' באמירה, שצריך לומר 'פסח זה שאנו אוכלים', ואתקש מצה ומרור לפסח, עכ"ל, ולפי"ז הוי זה מצוה שבגופו, או עכ"פ על גופו של פסח, שנוהג גם בשני. ונלע"ד שמה שאמר ר"ג לא יצא י"ח לא לענין פסח מצה ומרור קאמר, אלא לענין מצות סיפור יציאת מצרים. ולפי"ז לא שייך רק בפסח ראשון ולא בפסח שני".

ביאור השיטה דמאמר ר"ג הוי לעיכובא בקיום אלו המצוות

ועתה נתבונן נא בשתי השיטות הנ"ל, דלכאורה בשלמא להשיטה דהוי דין בהגדה, ואם לא אמר זאת לא יצא ידי חובת מצות סיפור יצי"מ, ניחא לן להבין זאת, דדברים אלו הם עיקרה של הגדה, ונכלל בזה עיקרי הסיפור כולו. אבל לשיטת ה'כל בו', ולשיטת תוס', כפי שביאר אותה ה'מועדים וזמנים' וה'בנין ציון', דאמירה זו היא לעיכובא בקיום המצוה דפסח, מצה ומרור, לכאורה צריך להבין למה אמירת שלשה דברים הללו הוי לעיכובא, דלא מצאנו בדרך כלל בקיום מצוות, שתהיה איזו אמירה לעיכובא בקיום מעשה המצוה.

אכן, על פי אשר הוראנו לעיל דנקטו כמה מהאחרונים כי מצות הגדה היא סניף מקיום מצות מצה, והוכיחו זאת בכמה ראיות מהגמרא בפסחים, והעלו על פי זה כי מי שחייב במצה ממילא חייב בהגדה, ממילא נקל לן להבין דבלילה זה צורת קיום מצוות היום כרוכה היא במצות הגדה וסיפור יצי"מ, וכך קבעה התורה מראשית הדבר, שיקיימו אלו המצוות ביחד עם קיום המצוה דהגדה, ואם החסירו בהגדה הוי חסרון בצורת קיום המצוות. ועד"ז כתב גם בספר 'שם דרך' (פסחים סי' מ"ח), יעו"ש.

מו"מ בין ה'קהילות יעקב' והגרי"ש אלישיב בנידון הנ"ל

והנה נתבאר לעיל כי נקטו חלק מהאחרונים הנ"ל חידוש גדול לדינא, והוא, דמי שאין לו מצה בליל פסח, פטור הוא גם ממצות הגדה. כן כתב הגרי"פ הנ"ל בתו"ד, ד'כל שאין לו מצה ומרור, שוב אינו חייב בסיפור יצי"מ'. וכן כתב ה'חסד לאברהם' הנ"ל, ד'פשיטא דבאין לו מצה ומרור, פטור ממ"ע דסיפור י"מ באותו הלילה'. והנה זה הוא חידוש גדול מאד. ואמנם הגרי"ש אלישיב זצ"ל העיר כזאת על דברי ה'קהלות יעקב' הנ"ל, מכח קושיא זו.

והדברים מבוארים ב'קובץ תשובות' (חלק א' סי' נ"ב), דבעל ה'קהילות יעקב' כתב כדבריו הנ"ל בספרו, אל הגרי"ש זצ"ל, וז"ל: "בחינוך מצוה כ"א במצות סיפור יצי"מ סיים ונוהג בזכרים ובנקבות היינו דגם נשים חייבות במצוה זו. ובמנ"ח תמה שהא הוה ליה מצות עשה שהזמ"ג ולא אשכחן בפסחים מ"ג דאתרבו אלא למצה מקרא דכל שישנו בבל תאכל חמץ וכו' ומנה ליה לרבות סיפור יצי"מ ואם משום דאף הן היו באותו הנס ז"א אלא מדרבנן ע"כ.

"וצריך לומר דדעת החינוך דמצות סיפור יצי"מ מישך שייכא במצות מצה דמתנאי וגדרי מצה הוא לספר ביציאת מצרים ומקור לזה מקרא דלחם עוני דדרשינן בדף ל"ו לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה. וברש"י ז"ל שאומרים עליו הגדה והלל וא"כ כיון שנשים איתרבו למצה איתרבו לכל פרטי דיני מצה ובכללם שיהיה לחם עוני שהיינו סיפור יצי"מ".

ועל אלו הדברים השיב הגרי"ש זצ"ל בקצרה: "בדבר קושית המנ"ח מ' כ"א, הנה לפי תירוצו של פ"ג נ"י, לכאורה כשאין בידו לקיים מצות אכילת מצה, תהיה פטורה ממצות עשה של סיפור יצי"מ, ואכמ"ל". הרי דמכח חידוש זה גופא נתכוון הגרי"ש זצ"ל לדחות עיקר היסוד הנ"ל של האחרונים.

תוספת הסבר בשייכות בין מצות מצה למצות הגדה

ב'משנת יעבץ' (סי' י"ח אות ד ד"ה אכן נראה) כתב לחדש דע"י אכילת מצה ומרור, ושתיית ד' כוסות, מקיימים גם את המצוה של סיפור יציאת מצרים, וביאר דבזה חלוקה מצות הלילה ממצות זכירת יצי"מ כל השנה, בלילה זה יש לספר גם על ידי מעשה.

וז"ל: "אכן נראה דאע"פ ששתיית ד' כוסות ואכילת מרור בזמן הזה הם מצות מדרבנן, היינו שהחיוב בהן הוא רק מדרבנן, אבל מקיימין בהן מצות עשה מה"ת, והיא מצות סיפור יציאת מצרים, שהרי כשאוכלין מרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, ושותין ד' כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, א"כ זה גופיה הוי מצות סיפור יציאת מצרים. והיינו שמצות סיפור הוא לא רק בפה, באמירת האגדה, אלא גם במעשה וכו'. ונראה דבכל לילה המצוה היא להזכיר יציאת מצרים בפה, אבל בליל פסח מצות סיפור הוא גם במעשה, והיינו שכל הלכות הסדר, אכילת מצה ומרור ושתיית ד' כוסות בהסיבה דרך חירות, הכל הוא קיום מצות סיפור יציאת מצרים".

על פי דבריו יש לדון ולומר בכלליות הענין, דלעולם נתחייבנו מן התורה במצות אכילת מצה, ובמצות סיפור יציאת מצרים. ואין אנו תולים אלו שתי המצוות לענין מעשה הא בהא, עד שנאמר כי מי שאין לו מצה ממילא אינו חייב בסיפור יצי"מ. אבל בפנימיות הענין קשורים אלו המצוות הא בהא, והיינו, שעל ידי המצה מוסיפים משנה חוזק במצות הסיפור, כי הוי סיפור על ידי מעשה. ולהיפך, על ידי הסיפור משלימים את מצות המצה, כי הוי 'לחם עוני' שענו עליו דברים הרבה. ועכ"פ לענין נשים, אפשר שנאמר שמכיון שהן חייבות במצה, נכלל בזה חיובן בסיפור יצי"מ, כי על עיקר ענין המצה הוא, לספר ביצי"מ, ולכן אם נתחייבן במצה, הרי נכלל בזה חיובן בסיפור יצי"מ כדברי הקה"י הנ"ל. אבל מי אין לו מצה, אין זה טעם וסיבה לפטור אותו גם ממצות סיפור, דסוף סוף הוי מצוה בפני עצמה.

ד. מצות סיפור יצי"מ – האם היא מ"ע שהזמן גרמא

סתירה בדברי הרמב"ם האם נשים חייבות בהגדה

לעיל (ריש הסימן) נתבאר כי הפוסקים נחלקו בדין נשים במצות סיפור יצי"מ, האם הן חייבות בזה או לא, והאם חיובן מן התורה או רק מדרבנן. והנה, בדברי הרמב"ם בענין זה ישנה לכאורה סתירה, דבהלכותיו (הלכות עבודה זרה פרק י"ב הלכה ג'), כתב: "כל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה, נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה, שהנשים חייבות". ומדלא הזכיר גם כן את מצות סיפור יצי"מ בליל ט"ו, משמע דסבירא ליה שהנשים פטורות ממצוה זו.

אבל בספר המצוות (מצוה רמ"ח) מונה הרמב"ם את כל המצוות עשה שהז"ג ואין הנשים חייבות בהן, ולא מנה בכללן את מצוה קנ"ז, 'שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן', וממילא מוכח דסבירא ליה להרמב"ם דנשים חייבות במצוה זו של סיפור יציאת מצרים. וזהו דלא כפי הנראה מדבריו בהלכות.

ישוב הסתירה ע"פ היסוד דמצות הגדה תלויה במצה ולא בזמן

בישוב סתירה זו כתב הגאון ר' יהודה ליב בוגץ זצ"ל ב'קובץ המועדים' (מוריה, פסח חלק ג' עמ' רל"ט), וז"ל: "הנה מצוה זו של סיפור יצי"מ נלמדת מהמקרא והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ובמכילתא שם איתא, שומע אני מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך. וראיתי בהגדה מבית לוי שהגרי"ז מבריסק זצ"ל נוטה לומר שכוונת התנא בזה הוא, דאין מצות סיפור יציאת מצרים תלויה בזמן של ט"ו בניסן, אלא דהוא דין בעצם חובת הסיפור, שיהיה על מצות ומרורים, ולא רק ילפותא על זמן החיוב. ולפ"ז פשוט הוא דאין מצות סיפור יצי"מ נחשבת למ"ע שהז"ג כלל, דהרי אין הזמן גרמא, אלא מצות פסח מצה ומרור, ואף שהמצוות שהיא תלויה בהן, הזמן גורמן וכו'.

"ונראה דגם אי נפרש דברי התנא במכילתא כפשוטם, וכדברי המנ"ח, דהא דקרינן בזמן שיש מצה ומרור מונחים היינו בזמן שמצווים על מצה ומרור, גם כן נמצא דאין הזמן של ליל ט"ו בניסן גורם גופה של מצות סיפור יצי"מ, אלא גורם הוא למצות מצה ומרור, וזמן קיום מצות מצה ומרור גורם לזמן מצות סיפור יצי"מ באותו זמן, ושפיר י"ל דכיון דאין הזמן גורם לן מצות סיפור יצי"מ עצמה, אין היא נחשבת למ"ע שהזמן גרמא. ואף שסו"ס ודאי זמנה הוא בליל ט"ו, אבל מ"מ לא הזמן הזה גורם אותה, אלא הוא מהווה גורם לקיום מצות מצה ומרור. ולהאמור פשוט הוא שלא היה להרמב"ם להזכיר מצות יצי"מ בין המ"ע שהז"ג שהנשים חייבות בה, שהרי באמת אינם בכלל המצוות המנויות שם, שהרי זו היא מ"ע שלא הז"ג, ואין כל חידוש במה שהנשים חייבות בה", עכ"ל.

דברי הרמב"ן דספירת העומר אינה מ"ע שהז"ג

העולה מדבריו לחדש דבאמת המצוה דסיפור יצי"מ אינה כלל בגדר מ"ע שהז"ג, כי המצוה איננה תלויה בזמן דוקא, אלא היא תלויה במצוות אחרות אשר הן תלויות באותו זמן. והנה דבר זה דמצוה שאינה תלויה בזמן מסויים מצד התאריך, אלא מצד שהיא תלויה במצוה אחרת או דבר אחר, אין זה נקרא מצות עשה שהזמן גרמא, הוא חידוש גדול, אבל הביא שם ראיה לזה מדברי הרמב"ן בקידושין (דף ל"ג ע"ב), וז"ל: "במצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא, מורא וכבוד, ביכורים, חלה, כיסוי הדם, ראשית הגז, מתנות, ספירת העומר, פריקה, טעינה, פדיון פטר חמור, ורוב המצוות כן, אלא לא לפרש בא ולמנות את כולן". הנה נקט הרמב"ן בפשיטות כי מצות ספירת העומר אינה בגדר מצות עשה שהזמן גרמא, וצריך ביאור בטעם הדבר, דעל פי פשוטו הרי המצוה תלויה היא בזמן.

ביאור ה'דברי יחזקאל' בשיטת הרמב"ן

וכתב ב'דברי יחזקאל' (סי' מ"ה אות ד') לבאר את שיטת הרמב"ן, וז"ל: "דבריו לכאורה תמוהין, דהרי ספירת העומר הו"ל מ"ע שהז"ג, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מתו"מ הל' כ"ד, וכ"כ החינוך מצוה ש"ו. ולפי מ"ש יש לומר דס"ל להרמב"ן דהא דמונין מיום ט"ז בניסן, אינו מצד עצם הזמן שהוא המחייב במצוה דספירת העומר, כמו ט"ו בניסן דמחייב במצה, אלא משום דכתיב בקרא 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר' וגו'. ואילו היה זמן הבאת העומר ביום אחר, ג"כ היו מחייבינן בהספירה. נמצא דמה דספירת העומר יש לה זמן קבוע, אינו אלא מצד ההכרח, ולא מצד זמנו במצותו, ובכה"ג לא חשיב זמ"ג".

דברי ה'חזון יחזקאל' בביאור שיטת הרמב"ן

כדרכו של ה'דברי יחזקאל' בשיטת הרמב"ן כתב גם ב'חזון יחזקאל' (קידושין פרק א' חידושים אות ח'), ובתוספת ביאור, וז"ל: "והנה הרמב"ן בחידושיו במסכתין כתב ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מתנות, ספירת העומר, פריקה וטעינה, ואילו הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין כתב מצוה זו על כל אחד מישראל ומכל מקום ובכל זמן ונשים ועבדים פטורים ממנה, משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. ודברי הרמב"ן שכלל ספירת העומר במצוה שלא הזמן גרמא צריכין עיון, ואולי יש לומר שפלוגתייהו תליא בהא, הלא הרמב"ם סובר שספירת העומר בזמן הזה מן התורה, ולדידיה ספירת העומר לא תליא בהבאת העומר, והיום ט"ז בניסן גורם חיובה, והוה מצוה שהזמן הוא גרמא בחיובה ונשים פטורות.

"אבל דעת הרמב"ן היא כמו שכתב הר"ן בשלהי מסכת פסחים, שרוב מפרשים מסכימים שספירת העומר עכשיו דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש, כדאמר אמימר במנחות דף ס"ו זכר למקדש בעלמא הוא, ולדידיהו אין הזמן גורם את המצוה של ספירת העומר, אך יום הבאת העומר הוא מעצם עשיית המצוה של ספירת העומר, שתחילת ספירתה היא מיום הבאת העומר. נמצא דהא דמנינן מיום הבאת העומר היינו שבהכי הוא אופן הספירה שהיא עשיית מעשה המצוה, ואינה ככל שאר מצוות שהזמן גרמא, שהזמן אינו מעצם עשיית מעשה המצוה אך הזמן הוא גורם את חיובה".

דברי ה'טורי אבן' כיסוד האחרונים הנ"ל

לכאורה יש למצוא מקור לסברת האחרונים הנ"ל, דאם יש גורם מסוים לכך שאין המצוה נוהגת אלא בזמנים מסוימים, אין זה בגדר מצוה שהזמן גרמא, מדברי ה'טורי אבן' (מגילה דף כ' ע"ב) לענין מצות ביכורים, וז"ל: "תקשי למה קרא לפטור אשה ועבד מביכורים מ'אשר נתת לי', הא מכל מקום הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, דהא תנן בפרק קמא דביכורים מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, לא קשיא מידי, דולטעמיך הא מן חנוכה ואילך אינו מביא לגמרי, כדתניא בספרי ומייתי לה בפרק ב' דפסחים, מקרא דכתיב אשר תביא מארצך, כל זמן שמצוין על פני ארצך, שלא כלו לחיה מן השדה, ואמאי אשה ועבד מביאין, הא הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא.

"אלא מאי אית לך למימר דלא מיקרי מצות עשה שהזמן גרמא אלא מצוה שאינה נוהג בכל זמן מצד עצמו, כמצוה שיש ימים מיוחדים למצותן, אי נמי שאינו נוהג בלילות אלא בימים לחוד מגזירת הכתוב, אבל הא דמן חנוכה ואילך אינו זמן הבאה אינו מצד עצמן של הימים שגורמין שאינן בני הבאה אלא דבר אחר גורם להם שאין מצויין על פני השדה, ולא פוטרן הכתוב מן הבאה מצד עצמן של ימים, אלא מפני דבר אחר, ואילו היו מצויין עוד על פני השדה היו הימים בני הבאה. והכי נמי הא דמן החג אינו זמן קריה אינו מצד עצמן של ימים, אלא דבר אחר גורם להם, שרחמנא אמר 'ושמחת בכל הטוב', דהיינו בזמן שמחה כדאמר בפרק ג' דפסחים, וזה אינו אלא בזמן קצירה ולקיטה שאדם שמח במעשיו, ואילו היו זמן קצירה ולקיטה אחר החג נמי היו הימים מצד עצמן בני קריה הלכך לאו במצות עשה שהזמן גרמא הוא", עכ"ל ה'טורי אבן'.

דברי הרמב"ן דמילה אינה מ"ע שהז"ג, וביאור ה'קהילות יעקב' ע"ד הנ"ל

על דרך דברי ה'טורי אבן', ה'דברי יחזקאל' וה'חזון יחזקאל' בגדר מ"ע שהז"ג, ואמאי ספירת העומר אינה מ"ע שהז"ג להרמב"ן, כן כתב ה'קהילות יעקב' (קידושין סי' ל"ב אות ב') בביאור דברי הרמב"ן בקידושין (דף כ"ט) לתרץ למה צריך פסוק לפטור נשים ממילה, הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, דמילה אינה נוהגת בלילות, וז"ל הרמב"ן: "איצטריך סד"א כי פטרי נשים ממ"ע שהזמ"ג, ה"מ במצוות גופייהו, כגון תפילין דמהתם גמרינן, אבל במצות מילה דלאחריני והיא לא שייכא ביה, אימא תתחייב מידי דהוה אב"ד שחייבים למולו, קמ"ל". וצריך להבין עומק דברי הרמב"ן, למה מילה אינה מ"ע שהז"ג.

וכתב לבאר זאת ה'קהלות יעקב', וז"ל: "ואפשר דכוונתם ז"ל הוא, דענין חיוב האב הוא, שאחריות מצות הבן מוטל על האב והגורם לחיוב האב הוא חיובא של הבן, דאע"פ שהבן קטן ואינו בחיוב מצוות, מ"מ החפצא דבן הוא מחוייב במילה, ואחריות קיום המצוה מוטל על האב, וענין הזמן המיוחד למילה דוקא ביום הוא מפאת לתא דבן, שיסוד קיומה וכשרותה הוא דוקא ביום, וממילא לא שייך בהאב קיום המצוה דרמיא עליה אלא ביום, אבל לא שהיום גורם חיובא דאב, דחיוב האב נובע ממה שהבן מחוייב, וחיוב הבן אינו אלא ביום.

"דוגמא לזה הא דלדעת תוס' עירובין דפ"ב אשה מחוייבת בחינוך בניה, וכדמשמע פשטות הסוגיא דריש סוכה, שהלני המלכה היתה מחוייבת מדרבנן לחנך הבנים במצות סוכה, והרי מצות סוכה היא מ"ע שהזמ"ג ונשים פטורות, מ"מ לגבי חינוך הבנים לא מיפטרא מטעם מ"ע שהז"ג, משום שאין הזמ"ג לחיוב דאשה, דהאשה מחוייבת דרך כלל להשגיח שהבנים יקיימו מצות דידהו, ומכיון שהבנים אינם חייבים בסוכה אלא בימי החג, ממילא גם האשה אינה שייכא במצות חינוך אלא בימים אלו, אבל לגבי דידה אין זה זמ"ג, אלא לגבי הבנים הוא זמ"ג ונתחייבו בהם, וממילא כל שחל בהם המצוה הדר חיובא עליה לחנכם, דלגבי דידה אין הזמן מחייבתה אלא חיוב הבנים מחייב אותה להשלים חיובא דידהו, שאחריות חיובם על זה שמחוייב לחנכם", עכ"ל הקה"י. דוק ותשכח כי דבריו הבהירים עולים בקנה אחד עם דברי האחרונים הנ"ל בענין מצות סיפור יצי"מ ומצות ספירת העומר.

ביאורו של המקנה בדברי הרמב"ן

המקנה (קידושין דף כ"ט תוד"ה אותו) ביאר את דברי הרמב"ן באופן אחר, ולדרכו אין מהרמב"ן ראיה ליסוד של האחרונים הנ"ל, וז"ל: "הרמב"ן והריטב"א כתבו לתרץ קושית התוס' דנהי שמצות מילה אינה אלא ביום, אבל מצות האב להתעסק למולו, והעסק ההוא אין לו זמן, הילכך הו"א דגם אשה חייבת. ויש להטעים דבריהם לפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ז ע"א בד"ה אשה לאו בת מילה היא וכו', דלרב דאמר אשה אינה כשירה למול צריך לומר דבפרק קמא דקידושין דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול את בנה, היינו לבקש למולו.

"פירוש דבריהם, כיון דהיא אינה יכולה למול ליכא למימר דה"א שתעשה שליח למול, דכיון דהיא לא מצי עבדי לא מצי משוויה שליח, כדאיתא לעיל בדף כ"ג ע"ב, וע"כ הא דה"א דאשה מחוייבת למול את בנה, היינו שצריכה להדר ולבקש איזה איש שימול את בנה, ולא מדין שליחות כלל. ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל שזה אינו תלוי בזמן, דאי הוי מדין שליחות אכתי הוי מצות עשה שהזמן גרמא, דאינה יכולה לעשות שליח קודם זמנה, וכן בלילה כדאיתא בנזיר דף י"ב, דכל דלא מצי עביד השתא לא מצי עביד שליח, ואם כן גם השליחות תלוי בזמן, אבל כיון דאינה מדין שליחות אלא להדר אחר איש שיעשה המצוה זה בודאי אינו תלוי כלל בזמן", עכ"ל המקנה.

מבואר במקנה דנקט דהביאור בתירוץ הרמב"ן הוא, דהמצוה המוטלת על האב במילת בנו, אין זה רק עצם מעשה המילה, אלא כל ההתעסקות הנצרכת לצורך קיום הברית, ודבר זה אפשר לעשות גם בלילה.

הערת ה'קהילות יעקב' על המקנה

אכן ה'קהלות יעקב' הנ"ל לא הוה ניחא ליה בדברי המקנה, וז"ל: "קצת קשה לומר שלזה נתכוונו הרמב"ן ודעמיה, לומר דלגבי האב אינו זמ"ג, דריהטת לשונם ז"ל משמע לכאורה דאע"פ שהוא זמ"ג מ"מ כיון שאינו מצות בגופייהו, אלא מצוה שעל הבן, הוא שחייבת, אע"פ שהוא זמן גרמא". וקושיתו היא דמהרמב"ן משמע דלעולם אמת נכון הדבר דמילה הוי מ"ע שהז"ג, אלא דאעפ"כ היה מקום לחייב נשים במצוה זו. ואילו אליבא דהמקנה עולה דבאמת אין זו מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן היה לו להרמב"ן לכתוב זאת להדיא.

הסבר נוסף בדברי הרמב"ן

ואפשר לומר ביאור נוסף בדברי הרמב"ן, והוא, דהחיוב שיש על האב הוא לעשות מעשה המילה, ולא רק להתעסק למולו, אבל החיוב שיש על בי"ד, הוא, להתעסק בכל הנצרך לקיום מצות המילה. והנה לגבי אשה, אין צריך למעט אותה מחיוב גמור למול הבן, כמו שיש חיוב על האב, דחיוב זה הוא בגדר מצות עשה שהזמן גרמא, אבל צריך למעט אותה מגדר החיוב שיש על בי"ד, דהיינו ההתעסקות בהכנות למצות המילה, דחיוב זה לא הזמן גרמא.

ובזה מדוקדק לשון הרמב"ן, דאמנם לא כתב דמילה אינה מצות עשה שהזמן גרמא, מכיון שהחיוב שעל האב הוי זמן גרמא, אלא שיש חיוב נוסף שהיה צריך להיות מוטל על האם, והוא להתעסק בהכנות למילה, דחיוב זה אין הזמן גרמא. ובזה אתי שפיר לשון הרמב"ן שכתב שנשים אינן פטורות מידי דהוה אב"ד שחייבים, ולפי דברי הקה"י צריך להבין מה השייכות בין עצם התירוץ לבי"ד, הרי עיקר התירוץ שהחיוב שעל האב זה להשלים את החיוב המוטל על הבן, ולכן אין זה נחשב לזמן גרמא. אבל לפי דרכנו ניחא טפי, דכוונת הרמב"ן היא, שהיה צריך להיות חיוב נוסף אל האם כמו שיש חיוב על בי"ד, להתעסק בברית, וקמ"ל קרא כי גם מחיוב זה שאין הזמן גרמא, בכל זאת נשים פטורות.

סימן כ"ח - 'ספירת העומר' האם היא מצוה אחת, או מצוות רבות והמסתעף מזה לפרטים רבים בדיני 'ספירת העומר'

א. מי שלא ספר יום אחד, האם ימשיך לספור בברכה

מחלוקת הראשונים במי ששכח לספור יום אחד, אם ימשיך לספור

כתבו תוס' במנחות (דף ס"ו ע"א סוף ד"ה זכר למקדש): "פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא 'תמימות'. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

והרא"ש בפסחים (פרק ערבי פסחים סוף סימן מ"א) כתב, וז"ל: "כתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא סיפר, שוב אינו סופר, דבעינן 'תמימות'. ואין נראה לר"י, דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא". מבואר שנחלקו הראשונים כיצד הדין במי שלא ספר יום אחד מימי הספירה, האם ימשיך לספור או שבטלה המצוה לגמרי ממנו.

ספירת העומר – האם היא מצוה אחת, או כל יום הוי מצוה בפני עצמה

מתוך דברי ר"י שהביא הרא"ש יש ללמוד לכאורה טעמי השיטות של הראשונים הנ"ל, דר"י טען על הבה"ג, 'דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה'. ונראה לכאורה דהבה"ג סבירא ליה דכל ספירת העומר הוי בגדר מצוה אחת, היינו, מצוה אחת שענינה לספור מ"ט יום, ולכן אם החסיר לספור יום אחד, כבר בטלה המצוה כולה, ואין תועלת במה שימשיך לספור בשאר הימים. אבל ר"י נקט שכל לילה ולילה הוי מצוה בפני עצמה, ולכן אם החסיר לספור יום אחד, יכול וחייב להמשיך לספור בימים הבאים.

לשון ה'חינוך' בביאור שיטת בה"ג

כדברינו הנ"ל כן יש ללמוד מלשון ה'חינוך' (מצוה ש"ו) בהביאו את שיטת הבה"ג, שבחיסר יום אחד הפסיד את המשך הספירה, וז"ל: "יש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד, הרי כל החשבון בטל ממנו".

דברי ה'מנחת חינוך' בהרחבת הביאור

ביותר הדברים מבוארים, באר היטב' ב'מנחת חינוך' (שם אות ו'), וז"ל: "הנה נראה פשוט לשיטות הראשונים הסוברים דאם לא מנה בלילה יספור ביום, או אם דלג כל היום יספור אחר כך, דלא הפסיד המצוה, אין חילוק בין אם שכח או הזיד ולא מנה, או שלא היה מחויב למנות, כגון קטן שנתגדל בימי הספירה, או עבד שנשתחרר ביום, מכל מקום חייב למנות, כי זה אינו מהשלמה, שנאמר דאם לא היה חייב אין צריך להשלים, כמו במס' חגיגה דף ט' ע"א, גבי חיגר, כי דין זה דמונה עם כל ישראל, כך המצוה, דאין יום אחד תלוי בחבירו. וגם אם שכח בלילה ומונה ביום, לשיטה זו לאו השלמה היא, אלא המצוה נמשכת וכו'. ולשיטת הראשונים דסבירא להו דאם לא מנה יום אחד הפסיד המנין, והטעם כמו שכתב הרב המחבר, דהם מצוה אחת, ומכיון דלא מנה יום אחד בטל ממנו החשבון, נראה גם כן בפשיטות דאין חילוק בין אם לא מנה, ששכח או הזיד, או שלא מנה שהיה קטן עד אמצע הספירה או נשתחרר, כיון שלא מנה, בטל החשבון ממנו, וגם זה פשוט".

ביאור הגרי"ז הלוי כהדרך הנ"ל

ככל המבואר עד כה בביאור מחלוקת בה"ג ותוס', כך כתב לבאר הגרי"ז הלוי זצ"ל (מנחות שם), וז"ל: "ונראה בכוונת הבה"ג דסבירא ליה דמצות ספירה, הכל מצוה אחת היא, דהיינו חמישים יום ושבע שבתות, וזהו דילפינן מ'תמימות', דהיא מצוה אחת. והא דמברכין בכל יום, משום דכן הדין בכל המצוות, כל זמן שלא קיים את כולה, דמברכין גם על חלק ממנה, ועל כן אם שכח יום אחד, שוב אינו סופר. ותוס' שכתבו דתימה גדולה לומר כן, משום דסבירא להו דכל יום הוה מצוה בפני עצמה".

ביאור ה'חסד לאברהם' בשיטת הבה"ג

לצד האחרונים הנ"ל שנקטו בביאור שיטת הבה"ג דמצות ספירת העומר הוי מצוה אחת, מצאנו לחבל אחרונים דנקטו דאין הדבר מוכרח לומר כך בשיטת הבה"ג, אלא לעולם אפשר לומר כי גם הבה"ג סבירא ליה דכל יום היא מצוה בפני עצמה, ואעפ"כ סבירא ליה שאם ביטלו ספירה של יום אחד, אי אפשר עוד להמשיך ולספור.

דרך זו מבוארת באריכות בשו"ת 'חסד לאברהם' (תנינא תשובה נ"ו). בתחילה האריך להוכיח דאי אפשר לומר דספירת העומר הוי מצוה אחת, דאם כן הוא, לא היו מברכים בכל יום, ואפילו פעם אחת לא היה צריך לברך על מצוה כגון זו, ז"ל: "אחר התבוננות נראה דאף בה"ג על כרחך דס"ל דכל יומא מצוה בפ"ע, היא דאל"כ תיקשי אמאי תקנו ברכה לכל יום. וגם פעם אחת לא הוה להם לתקן ברכה, לפימ"ש באו"ז הלכות ברכת המוציא סי' ק"מ דהיינו טעמא דלא תיקנו ברכה על אכילת ג' סעודות בשבת, משום דאינו אוכלן בבת אחת, מידי דהוי אד' כוסות בליל פסח, דאינו מברך על מצותן, הואיל ואינו שותם בבת אחת. ואף לשיטת הסוברים דגם בכה"ג שייך לתקן ברכה, היה להם לתקן ברכה ביום אחרון קודם גמר המצוה, ובזה הו"ל עובר לעשייתן, משא"כ כשהוא מברך תחלה, דאיכא ספיקא טובא שמא תתבטל המצוה ע"י שכחה יום אחד, או שמא ימות תוך ימי הספירה. ובברכת אירוסין כתב הראב"ד ז"ל לברך אחר אירוסין, משום שמא תחזור בה ותהיה ברכתו לבטלה, וק"ו בזה דאיכא שהות טובא".

לאחר שהוכיח ה'חסד לאברהם' דכל יום הוי מצוה בפני עצמה, הוסיף לבאר שיטת הבה"ג, וז"ל: "לכן נראה ברור דגם לבה"ג פשיטא דכל יומא מצוה בפ"ע היא, ואפ"ה כשלא ספר יום אחד אינו סופר עוד, דכן גזרה תורה שלא יחסר מימי הספירה שהוא מתחייב בהם, משום דבעינן 'תמימות'".

ביאור ה'אור לציון' בדעת הבה"ג כה'חסד לאברהם'

בשו"ת 'אור לציון' (חלק א' סי' ל"ו) כתב כי אין הכרח לנקוט דהבה"ג סבירא ליה דכל ספירת העומר הוי מצוה אחת, אלא לעולם יש לומר דסבירא ליה דכל יום הוא מצוה בפנ"ע, ואעפ"כ נקט דבהחסיר יום אחד אי אפשר עוד להמשיך ולספור, וז"ל: "נראה בס"ד ליישב שיטת בה"ג, דלעולם גם הוא ז"ל סובר דכל יום ויום מצוה בפני עצמה, אלא דמפרש ל'תמימות' דקרא באופן אחר, וס"ל דכוונת תמימות היינו שיהיו כל המ"ט יום ברצף אחד. וכגון אדם שנמצא בליל ה' לספירה, ונזכר שאמש בליל ד' וביומו לא ספר, כיצד ימנה ברצף: אם ימנה היום ה', חסר ברציפות, שהרי אחרי ג' שמנה שלשום צריך לספור ד' ולא ה'. ימנה היום ד', גם זה אי אפשר, דמשקר בספירתו, ועל כן סובר בה"ג שבכה"ג הפסיד הספירה".

לדרך זו עולה דנקודת המחלוקת בין הבה"ג ותוס' היא, האם מכיון שכל יום הוי מצוה בפני עצמה, אזי אפשר לספור אפילו אם החסירו יום אחד, או שלא, מכיון שחסר ברצף של המנין, ולשיטת הבה"ג ילפינן מדינא ד'תמימות' שצריך לספור באופן של רציפות בספירה.

דברי ה'חתן סופר' בשיטת הבה"ג

בשו"ת 'חתן סופר' (סימן פ'), כתב, וז"ל: "יש ליישב שיטת בה"ג ולומר דבאמת כל יום מצוה בפני עצמה, מכל מקום הקפידה תורה על 'תמימות כל הימים', ומשום הכי כתבה התורה 'שבע שבתות תמימות תהיין', וגם 'תספרו חמישים יום', לומר לספור כל יום ויום בפני עצמו, אעפ"י שתמימות תהיין, ושייכי להדדי". וכוונתו לכאורה היא ממש כדרכו של ה'חסד לאברהם' וה'אור לציון' הנ"ל, דיש תנאי במצות ספירת העומר שלא תחסר ספירת יום אחד, ואם חסר יום אחד, הוי חסרון במצוה, אף דכל יום הוא מצוה בפני עצמה, דמכל מקום צורת המצוה היא, שתהא ספירת כל יום באופן רצוף, 'תמימות', ולא באופן חסר.

סימוכין מדברי ה'אור זרוע' לביאור זה בשיטת הבה"ג

יש להביא סימוכין וקצת ראיה לדרך זו של האחרונים בביאור שיטת הבה"ג, דמה שאינו סופר אחר יום של דילוג, אין זה משום דהוי מצוה אחת, אלא משום דחסר ב'תמימות', מדברי ה'אור זרוע' (סימן שכ"ט), וז"ל: "צריך להזהר שלא ידלג אפילו יום אחד מלספור, כדי שתהיינה תמימות. ואם תמימות לעיכובא ולא למצוה, היכא שחיסר יום אחד ולא מנה, שוב אינו מברך וסופר, דה"ל ברכה לבטלה. אבל אם תמימות למצוה ולא לעיכובא, נראה שמברך וסופר. מיהו בין כך ובין כך, אם ירצה סופר בלא ברכה. והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד, דאינו מברך אחר, כך דהא אין כאן חמישים יום, ואין כאן תמימות. אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה".

מבואר מדבריו דהנדון בחיסר יום אחד, האם ממשיך לספור או לא, הרי זה תלוי האם 'תמימות' הוי לעיכובא, או רק למצוה לכתחילה. ונראה מכאן דהא פשיטא שכל יום הוי מצוה בפני עצמה, אלא דמ"מ הא כתיב בקרא 'תמימות', וילפינן מהכא שצריך למנות את כל הימים, ולכן הספק בזה הוא, האם הוי רק מצוה לכתחילה, ולכן אם חיסר יום אחד, אזי איה"נ שאינו יכול לקיים את המצוה של 'תמימות', אבל עדיין יכול לקיים את המצוה שיש לספור בכל לילה. או שמא ה'תמימות' הוא לעיכובא, שאי אפשר לקיים את המצוה כלל, אם לא ישלים את כל הספירה. ועכ"פ מתוך דברי האו"ז נראה בעליל דלא סבירא ליה דהמחלוקת בזה היא, האם ספירת העומר היא מצוה אחת, או מצוות נפרדות, שהרי כתב דהנידון הוא רק בענינא ד'תמימות'.

שיטת הראשונים דבשכח יום אחד יאמר למחרת, אתמול היה כך, והיום כך

ה'חינוך' (מצוה ש"ו) כתב, וז"ל: "ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל". וכך כתב הרי"ץ גיאות בספר 'שערי שמחה' (הלכות חדש וספה"ע) בשם רב האי גאון ז"ל, וז"ל: "ואמר בשניה איתמל חד יומא בעומרא והאידנא תרי יומי בעומרא, מאי חוסרנא איכא במנינה". והובאו דבריו ב'ביאור הלכה' (סי' תפ"ט ד"ה סופר בשאר ימים). וזוהי שיטה מחודשת, דמי ששכח לספור יום אחד, אז למחרת יכול להשלים הספירה על ידי שיאמר כי אתמול היה כך, והיום הוא כך, ויכול להמשיך ולברך בברכה.

'מעשה ספירה' בלא קיום מצות ספירה

בספר 'מאורי המועדים' להגאון רבי דוד סולוביצ'יק שליט"א כתב לבאר שיטה זו, וז"ל: "מבואר מדבריו ג"כ כיסוד הבה"ג דשייך חלות דין של ספירה אף בלא קיום המצוה דספירה, שהרי זה פשוט דכה"ג שסופר יום של אתמול בודאי לא קיים מצות ספירה של יום אתמול, ומ"מ יש על ספירה זו שם ספירה, כדי שיהיה על כל הספירה שם 'תמימות', והוא חידוש יתר על דעת הבה"ג. ובדעת השו"ע מבואר דרק אם שכח בלילה יכול לספור ביום, וטעמו דאף דאין זה זמן קיום המצוה, מ"מ יש על זה שם ספירה בכדי שיהיה על כל הספירה שם תמימות וע"כ סופר בשאר הימים בברכה".

ביאור הדברים, דלעולם איכא למימר בדעת ראשונים אלו שכל יום הוי מצוה בפני עצמה, אבל אין די בזה בכדי שיהיה אפשר להמשיך ולספור אחר יום הדילוג, כהמבואר לעיל בדעת הבה"ג, דבעינן עכ"פ ספירה של תמימות, ולכן בשביל שיהיה אפשר להמשיך את הספירה ביום הבא, צריך לספור גם את היום של אתמול, ולכן אם שכח צריך להגיד 'אתמול היה כך וכך', ואפילו שאינו מקיים בזה המצוה של אתמול, בכל זאת מועיל הדבר לגבי המשך הספירות, שלא יחשב לו שלא ספר יום האתמול, אלא נחשב שעשה מעשה של ספירה בלי קיום מצוה.

ב. שיטות הפוסקים במי שמתפלל מבעוד יום, כיצד ינהג

מחלוקת הראשונים כיצד ינהג מי שמתפלל מבעוד יום

על פי היסוד המבואר לעיל דיש בספירת העומר גדר מסוים שאפשר לספור בכדי לקיים הענין של 'תמימות' גם כשאין מקיימים בזה את המצוה, נבוא בס"ד להציע ביאור בשיטה המחודשת של המחזור ויטרי שהביא האבודרהם (סדר ימי העומר, עמ' רמ"ב. הובאו דבריו בב"י סי' תפ"ט), וז"ל: "כתוב במחזור ויטרי המתפלל עם הציבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, מימר אמר, אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין, ונמצא שלא ברכתי לבטלה. ואם אשכח, הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל הרמב"ם כתב אם מנה ולא בירך יצא. וכן עיקר. ולפיכך צריך להזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה, ואינו יכול למנות בברכה".

מבואר מדברי האבודרהם דאיכא מחלוקת ראשונים האם יוצאים ידי מצות ספירת העומר בלי ברכה, או לא. דעת המחזור ויטרי שאין יוצאים ידי ספירה בלי ברכה, ולכן כתב שאפשר לספור מבעוד יום בלי ברכה, ואם יזכור בערב יספור עם ברכה, ואין זו ברכה לבטלה. אבל הרמב"ם כתב דמקיימים המצוה גם בלא ברכה, ולכן אין לספור בלי ברכה מבעוד יום ושוב לספור בלילה בברכה, דאיכא חשש ברכה לבטלה.

קושית הרשב"א על המחזור ויטרי

ברם, באמת דברי האבודרהם בשם המחזור ויטרי לכאורה קשים הם מאד, וכדתמה כבר רבות בזה הרשב"א בתשובות (חלק א' סי' רל"ה), וז"ל: "מה שאמרת משם רש"י בענין ספירת העומר כשממהרין הצבור להתפלל תפלת הערב מבעוד יום שמונה עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה, דמימר אמר, אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך ונמצא שלא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה, ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה, לא ידעתי אנה כתב רש"י ז"ל, ואני תמה אם אמרה הרב ז"ל, ואם אמרה אחר משמו, אומר אני שתלה בוקי סריקי ברבנו ז"ל, דכל שמנה מבעוד יום לא עשה ולא כלום, אלא הרי הוא עומד ביום ראשון ומונה יום שני, ואדרבה כמעיד מה שאינו. ואם שמא יצא בספירה ויסמוך בספירה זו כמו בקריאת שמע של ערב, אם כן כבר יצא ידי ספירה, וכשחוזר ומברך בלילה נמצאת ברכה לבטלה. סוף דבר לא ידעתי לזה ענין ואין הרב ז"ל חתום עליו".

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה