פרק כ''ו - כבוד הבריות · ד - התבוננות בריגשות הזולת - עד היכן?!
מעשה באחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו, וברביעי [מימי המשתה] שלו זמן אצלו אורחים. משאכלו ושתו והיטיבו את ליבם, אמר לבנו [החתן]: עלה והבא לנו חבית אחת מן העליה. כיון שעלה, הכישו נחש ומת. המתין לו [אביו] לירד ולא ירד. אמר: אני עולה ורואה מה טיבו של בני. עלה ומצאו שהכישו נחש ומת ומוטל בין החביות. המתין עד שגמרו סעודתן, [גרסת התנחומא: מה עשה אותו חסיד, המתין עד שאכלו האורחים ושתו כל צרכיהם, כיון שגמרו... (פרשת שמיני ב')] - אמר להם: רבותי! לא לברך את בני ברכת חתנים באתם, אלא ברכו עליו ברכת אבלים! לא להכניס את בני לחופה באתם, בואו והכניסוהו לקברו! הפטיר עליו רבי זכאי דמן כבול (קהלת ב, ב'): ''לשחוק אמרתי מהולל''. (ויקרא רבה כ', ג')
יש להשתומם על עוז רוחו וכבישת רגשותיו הסוערים של אותו חסיד מופלא. בה בשעה שנתגלה לו כי בנו ניספה בצורה כה טראגית, ובשעה כה מאושרת ויפה בחייו. הרי בודאי באופן טבעי זעקת שבר תתפרץ מתוך נהמת ליבו: אוי, גיוועלד! מה היה לנו!
גם בשעה רותחת זו, מצא לו אותו חסיד זמן לעשות חשבון של מידות, חשבון של צער הבריות! ומה הוא מהרהר באותו רגע? - הרי למטה בביתי מסובים אורחים, וכשזעקת השבר תבוא לאזנם, הרי בעל כרחם לא יהיו מסוגלים להמשיך ולסיים סעודתם הדשנה והנעימה, ובכך אגרום להם צער מיותר...
התאזר אותו חסיד, כבל וכבש את רגשותיו והחליט: די לי מה שיצטערו אורחי בעוד שעה קלה, אניחם לעת עתה לסיים סעודתם, ורק לפני ברכת המזון ארד ואגלה להם, שבמקום לברך ''שבע ברכות'' - יברכו ''ברכת אבלים''... הוי, מבהיל ומדהים! עד היכן התרוממו קדמונינו מהטבע והחומר, זיככו מדותיהם וחישבו כל תנועה ותנועה על פי התורה והמוסר! (א. ט.).