פרק כ''ו - כבוד הבריות
פרק זה נלקט מן הספר ''היזהרו בכבוד חברכם''
כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: ''רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי עולם הבא''. אמר להם: ''היזהרו בכבוד חברכם... ובשביל כך תזכו לחיי עולם הבא''. (ברכות כ''ח, ב)
א - דקדוק הדין במצער את הבריות
כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג. אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי! לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג? אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין, או לשאלה ועיכבתו עד שתהא שותה [גירסת ילקוט שמעוני: גומר] כוסך, ונועל סנדלך, או עוטף טליתך. אמרה תורה: ''אם ענה תענה'' - אחד [בין] עינוי מרבה, ואחד עינוי מעט [כהמתנת זמן קטן]. אמר לו: נחמתני רבי!!! (מכילתא משפטים, פרק י''ח). נורא למתבונן! עבור צער אנשים כהמתנת זמן של שתית הכוס או לבישת בגד, נידון בהריגה, כל שכן המצער חבירו לשם צער שעונשו מרבה.
גרסא אחרת: רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל גזרו עליהם שיהרגו, והיה רבי ישמעאל בוכה. ורבי שמעון אמר: אברך! בשתי פסיעות אתה נתון בחיקם של צדיקים, ואתה בוכה?! אמר לו: אני בוכה על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות. אמר לו: שמא בסעודה היה [היית] יושב, [או] ישן, ובאה אשה לשאול על נידתה על טהרות שלה, ואמר לה השמש: ישן הוא! והתורה אמרה: ''אם ענה תענה אתו'', אחד ענוי גדול ואחד ענוי קטן. מה כתיב אחריו: ''והרגתי אתכם בחרב''. ויש אומרים: רבן שמעון בן גמליאל היה בוכה, ורבי ישמעאל השיבו כדברים אלו. (מספר שמחות ח. ועיין גירסאות נוספות אדר''נ ל''ח; תנא דבי אליהו רבה ל')
הרי שנשיא ישראל קדוש זה, חיטט ופישפש בכל מעשיו משך כל ימי חייו, ולא מצא שום סיבה ועוון למיתתו האכזרית, כדבריו: ''לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג''. רק כאשר מצא אשמה זו שלא הזהיר מראש את משרתו, שלא יעכב שום אדם שבא לשאול, ואף כשהוא ישן או טרוד שלא ימנע מלהכניס הממתין עליו. ולא זו בלבד, אלא להכניסו במהירות האפשרית ביותר, חוסר ערנות זו נחשב לפי רום מעלת רבן שמעון לעון פלילי... !!!
רבי שלום מרדכי שבדרון גאון אב בית דין ברעזין מעיד: ה' יתברך יודע, כי אני הזהרתי כמה פעמים את בני ביתי, שאם יבא מישהו לשאלני איזה שאלה באמצע אכילה או שינה, שלא יעכבוהו, אלא יכניסו השואל לפני, או יקיצוני מהשינה - יפחד לבבי ממאמר זה! (שו''ת מהרש''ם חלק ב', ר''י [ב]).
רבי ירוחם ליבוביץ משפיע דישיבת מיר מגלה: הדלת לחדרי אינני נועלה בפני כל הבא אלי, אף על פי שזה גורם לי ביטול זמן ואי-סדר בעבודתי. כי לא אוכל לראות באכזריות היתרה הנגרמת לבחורים שממתינים עלי כמה שעות בחינם, ורבה ההשחתה בזה. (דעת תורה חלק ב', עמ' רל''ה)
ב - עונשו של המבייש קשה מנשוא ואפילו הוא קטן
... בכה רבי שמעון בר יוחאי. אמרו לו ממרום: אל תבכה מאור הקדוש, אשרי חלקך! אפילו ילדים קטנים מגלים בזכותך סודות סתומים שבתורה, בא ונספר לך מה אירע בישיבה של מעלה בשביל ילד פלאי שקול תורתו נכנס כחץ לפנים הישיבה, וכולם מקשיבים לו, ובאותה שעה שדרש הילד. מזדעזע ראש הישיבה וכל היושבים לפניו... פתח אותו ילד ודרש בסודות התורה... נטלו ראש הישיבה ונשקו. אמר לו: חייך, שכוונת בדברך לאמת... כמה שמחה על שמחה נתווספה מהילד בין בני הישיבה. עשרים ושבעה טעמים בתורה אמר, ושבעים כתרים העטירו לאביו באותו יום. אשרי חלקו של אבא שזכה ללמד תורה לבנו!
וסוד סתום היה בהסתלקותו של אותו ילד מן העולם. זה היה משום שלפני כולם היה מבייש את רבו בשאלות ותשובות שלא היה רבו מסוגל לתרצם, וגרם לו חולשת הדעת, ולכן רצו לדון אותו בדין קשה... (על פי זהר פרשת שלח קע''א, א' עיין שם)
ג - מוטב שאכווה ולא אבייש!
בשכונתו של מר עוקבא היה דר עני. היה רגיל מר עוקבא בכל יום להשליך לו ארבעה זוזים בחור של ציר הדלת, כך שמצאם העני ולא ידע מיהו הנותן. פעם אחת אמר העני בלבו: אארוב ואראה מי משליך לי את הכסף. אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, וכשהלך לבית העני התלוותה עימו אישתו. כיון שהרגיש בם העני, יצא ממחבואו כדי לראותם, ברחו מפניו. במנוסתם ראו תנור, נכנסו שניהם לתוכו והתחבאו שם. ואותו תנור היה לאחר שגרפו והוציאו מתוכו את הגחלים, ועדין חומו עימו. נכוו רגליו של מר עוקבא, אמרה לו אישתו: שים רגליך על רגלי ותנצל, היות ורגלי לא נכוים.
חלשה דעתו של מר עוקבא, שרק בו שלט חום האש. ניחמה אותו אישתו: זכותי גדולה מזכותך, היות ואני מצויה בתוך הבית, עניים פוגשים אותי, ואני מחלוקת להם לחם, בשר, ומיני מזונות הראויים מיד לאכילה. ואלו אתה נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח ולהכין לעצמם סעודה.
ושואלים: מה כל החרדה של מר עוקבא ואישתו, ולמה להם לברוח לתנור? אלא משום שאמרו חכמינו: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים! (על פי כתובות ס''ז, ב'). מר עוקבא לא היה חייב לברוח מהעני, שהרי הלה רדף אחריו, והביא הבושה על עצמו מרצונו, ומדוע מסר נפשו? ברם, לשון חכמינו זכרונם לברכה ''נוח'' לו לאדם, אין מדברים כאן בחיובים, מדבר כאן בנוחיות ונעימות. כי המחפש נוחיות נצחית מעדיף להפיל עצמו לתנור בוער, מלגרום הלבנת פנים לחבירו. (הר''ה בריסק)
ד - התבוננות בריגשות הזולת - עד היכן?!
מעשה באחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו, וברביעי [מימי המשתה] שלו זמן אצלו אורחים. משאכלו ושתו והיטיבו את ליבם, אמר לבנו [החתן]: עלה והבא לנו חבית אחת מן העליה. כיון שעלה, הכישו נחש ומת. המתין לו [אביו] לירד ולא ירד. אמר: אני עולה ורואה מה טיבו של בני. עלה ומצאו שהכישו נחש ומת ומוטל בין החביות. המתין עד שגמרו סעודתן, [גרסת התנחומא: מה עשה אותו חסיד, המתין עד שאכלו האורחים ושתו כל צרכיהם, כיון שגמרו... (פרשת שמיני ב')] - אמר להם: רבותי! לא לברך את בני ברכת חתנים באתם, אלא ברכו עליו ברכת אבלים! לא להכניס את בני לחופה באתם, בואו והכניסוהו לקברו! הפטיר עליו רבי זכאי דמן כבול (קהלת ב, ב'): ''לשחוק אמרתי מהולל''. (ויקרא רבה כ', ג')
יש להשתומם על עוז רוחו וכבישת רגשותיו הסוערים של אותו חסיד מופלא. בה בשעה שנתגלה לו כי בנו ניספה בצורה כה טראגית, ובשעה כה מאושרת ויפה בחייו. הרי בודאי באופן טבעי זעקת שבר תתפרץ מתוך נהמת ליבו: אוי, גיוועלד! מה היה לנו!
גם בשעה רותחת זו, מצא לו אותו חסיד זמן לעשות חשבון של מידות, חשבון של צער הבריות! ומה הוא מהרהר באותו רגע? - הרי למטה בביתי מסובים אורחים, וכשזעקת השבר תבוא לאזנם, הרי בעל כרחם לא יהיו מסוגלים להמשיך ולסיים סעודתם הדשנה והנעימה, ובכך אגרום להם צער מיותר...
התאזר אותו חסיד, כבל וכבש את רגשותיו והחליט: די לי מה שיצטערו אורחי בעוד שעה קלה, אניחם לעת עתה לסיים סעודתם, ורק לפני ברכת המזון ארד ואגלה להם, שבמקום לברך ''שבע ברכות'' - יברכו ''ברכת אבלים''... הוי, מבהיל ומדהים! עד היכן התרוממו קדמונינו מהטבע והחומר, זיככו מדותיהם וחישבו כל תנועה ותנועה על פי התורה והמוסר! (א. ט.).
ה - לעזרת עלוב
מעשה ברבי זאב מזברז' שהיה מיסב עם אנשי שלומו בסעודה שלישית בשבת קודש. הוציא אחד המסובים צנון, והתחיל אוכל ומכרסם בקול. נזפו בו היושבים: רעבתן, זללן! מעט דרך ארץ לפני הרבי! נתמלא אותו אדם בושה וכלימה. הרגיש רבי זאב בדבר.
נענה ואמר: אף אני רצוני בחתיכת צנון. שמח הלה שמחה גדולה, חלק לרבי מן הצנון, ורבי זאב אכל בפני כל המסובים... (מדו''ד ב', 223)
ו - חזיון מופלא
ביום י''ג אב תקפ''ט נסתלק רבי מרדכי בנט גאון אב בית דין ניקלשבורג בשהותו במרחצאות קרלסבד, והובל מיד לקבורה בעיר ליכטנשטדט הסמוכה לקרלסבד כשתי שעות מהלך. אנשי עירו ניקלשבורג כשנודע להם האסון, דרשו בתוקף לפנות קיברו משם ולהביאו לעירו לקברות אבותיו. אמנם אנשי ליכטנשטדט טענו כי כבר זכו בגופו הקדוש.
שתי הקהילות התדיינו בדבר, והסכימו שיכריעו בדבר כמה מגדולי הדור וביניהם ה''חתם סופר'' אשר צידד להתיר פינוי הקבר, אבל לא קבע בהחלטיות (עיין שו''ת חתם סופר חלק ו, ל''ז). בראותם כך שתקו אנשי ניקלשבורג ולא מלאם ליבם לפנותו.
ויהי כעבור חצי שנה, התעורר ה''חתם סופר'' בדבר, וכתב לבית דין של ניקלשבורג שנית, כי עתה הוא מחליט ברורות להתיר פינוי הקבר לעירם. הפסק בוצע, וקבר רבי מרדכי בנט פנה, והובא לקבורה שנית ביום י''ב אדר תק''צ בעירו ניקלשבורג.
סוד נימוקו של ה''חתם סופר'' היה כך: עתה בא אליו הגאון המנוח בחזיון לילה, וביקש ממנו שיסכים להוליכו לקבורה בעירו. רבי מרדכי גילה כי בבחרותו התארס עם בת הרב דקהלת ליכטנשטדט, והוא ביטל את השדוך, ובזה הוא פגע בכבוד משפחת הכלה. לכן הענישוהו מן השמים אשר כחצי שנה יהיה עליו לשכב בקבורה בעיר זו רחוק מעירו ומקבורת אבותיו. ועתה במלאת זמן זה, מן הראוי לפנותו ולהעבירו לעירו. (חוט המשלש, דפום ת''א, עמ קמ''ט)
א. ה: בעל מחבר תולדותיו ''פאר מרדכי'' מביא הוכחות כי ''חוט המשלש'' טעה ולא דייק בזה. היות ורבי מרדכי עצמו לא עזב שידוך מעולם. גירסתו בקצור היא לפי ספר ''מרום הרים'' (שנת תרמ''ב), על פי נסחת רבי שמעון סופר מקרקא, כפי ששמעה מאביו ה''חתם-סופר'' בעצמו:
ההכרעה היתה תלויה ועומדת בהחלטת החתם-סופר. ואכן הוא העלה על הגליון תשובה מפורטת שחייבים להעבירו לעירו. אולם כשסיים כתיבתו והתכונן לשלוח אותה, פתאום נפלה עליו תרדמה, ונגלה אליו בחלום רבי מרדכי בנט המנוח, אשר ביקש ממנו שיעכב את התשובה. וגילה לו, כי נענש מהשמים להיקבר כחצי שנה דווקא שם, היות ונתן הסכמתו פעם אחת לנתק שידוך. הוא הדגיש: הגם שמה שעשיתי היה על פי דין תורה, בכל זאת היות וכבוד הבריות הוא עניין חמור עד למאד, ואנכי הרי גרמתי צער וביוש לכלה ומשפחתה, דקדקו איפוא עימי משמים, ''כי לא הוצרכתי לעשות כן''. וזה לך האות כי דברי כנים, ילכו יבדקו וימצאו, כי אותה כלה שניתקתי שדוכיה, קבורה בדיוק סמוך לקיברי ממש!!! מיד שלח החתם-סופר שלוחים ונתברר כי החלום נכון.
ז - שמח לאיד לא ינקה
ספר רבי משה צבי הרבי מסווראן: בזמנו נכנס לאישה אחת גלגול. הביאוה לפני הרב מחרשיב, והיה אותו רוח מדבר מתוך האשה והיה מבקש שיתקנו את נשמתו, בזה שיאמר עם מנין אנשים תהלים לעלוי נשמתו, ורק אז יצא. בקש ממנו הרב: יספר לו למה נענש להתגלגל בעולם. סיפר הרוח: בימי חיי הרביתי לחטוא, ברם התחרטתי על מעשי וחזרתי בתשובה גמורה. כשהגיעה שעתי להיפטר מהעולם, נפטרתי מתוך תשובה. בבואי לפני בית דין של מעלה, נוכחתי כי אכן תקנתי את חטאי, זולת חטא אחד שלא שמתי אל לבי לשוב עליו, דווקא חטא זה טורדני מעולם האמת, וממנו אין לי מנוחה עד היום הזה. ומעשה שהיה כך היה:
פעם אחת ראיתי אברך בן תורה שעמד סמוך לחותנו ואמר פירקי תהלים. בהגיעו לפסוק מסיים טעה בהגייתו. צחקתי ממנו בפני חותנו, ואמרתי: הטועה בהגיה, בן תורה יחשב?! נכלם האברך מאוד. עבירה זו שלא ייחסתי לה עניין, חוסמת בעדי את הכניסה לגן עדן, אף על פי שנטהרתי מכל עוונותי, והנני נע ונד ומגולגל בעולם ביגללה... (ויוסף אברהם ז', ב')
ח - האי''ש וחרדתו
פעם נכנס אל ה''חזון-איש'' יהודי מלא טרוניות, שדיבר אליו בחוסר נימוס והטיח בפניו מלים בוטות. השיב לו החזון איש בנימה שקטה ורגועה ובעדינות רבה, אך את טענותיו דחה לחלוטין. לאחד ממקורביו שנכח במקום, חרה היטב על שהלה מרהיב לפגוע כל כך בכבוד הרב. אולם הופתע איפוא, בשמעו עם יציאת האיש מן החדר איך החזון איש דואג ומצטער וטוען לעצמו: חוששני שלא דברתי אליו די הצורך בצורה עדינה, וביתר זהירות... (שם)
ט - משמח את הבריות
מעשה ב''חזון איש'' שנסע לירושלים להשתתף בברית מילה של נכד אחותו. לכבודו נקהלו הרבה אורחים. והנה באמצע ההכנות לברית כשהקהל עומד וממתין, קם יהודי זקן שהחזיק עצמו לדרשן, נעמד על גבי ספסל והתחיל לדרוש ברבים. הנוכחים במקום לא הקשיבו לדבריו והמשיכו לשוחח בינם. התייחסו אל הדרשן כאל טרדן בלתי קרוא. רק איש אחד היה, שישב למולו והסתכל ישר בפניו, הקשיב לכל מילה שיצאה מפיו ונענע לו בראשו כדי לכבדו ולגרום לו קורת רוח - היה זה החזון איש. וכשסיים דרשתו ענה אחריו ''אמן'' בדביקות.
י - ואהבתם את הגר
פעם כשהלך החזון איש בחג שמחת תורה ברחוב, נתקל בגר צדק, אדם גלמוד, שהתאונן לפניו בדמעות כי הבריות אינם מכבדים אותו, והרי כתיב ''ואהבתם את הגר''. ניחמו החזון איש: ברצוני לכבדו עתה בניגון. התחיל הגר לשיר בקול רם, ואלו החזון איש היה מרקד כנגדו ברחוב לפי קצב ניגונו ומסייע לו בפועל ידיו, עד שנתקררה דעתו של אותו גר והכירו בפניו שנתפייס. (שם ד', כ''ה)
יא - האי''ש ואצילותו
עד היכן הגיע החזון-איש בכבוד הבריות, יש להווכח מפרט קטן זה. פעם התבטא בעדינות רוחו: ''אין לי הכח הנפשי להשמיד מכתבים שנשלחים אלי לאחר גמר קריאתם, הגם שאין בהם תועלת, הרי בני אדם השקיעו בהם תמצית מח ולב, רגש ומחשבה. בהשמדתם הריני עושם כחפצים נטולי ערך''... (שם ח''ד, כ''ה)
פעם התמהמה החזון איש להשיב על איגרת חידושי תורה ששיגר אליו ידידו. הלה נעלב משתיקתו הממשכת, וראה בזה אות שהחזון איש אינו חפץ בו. מיד כשנודע לו, מהר לפייסו וכתב אליו, שאמנם צדק בטרוניתו, אבל הפריז על המידה... וסיים: ''אבל האמת שהנך חקוק בלבי תמיד! '' (קבץ אגרות א', ק''ל)
כשהלך החזון איש לנחם אבלים, פעמים שהיה הוא פותח בדברים ראשון, לפני שהתחיל האבל לדבר. וזאת על אף שנאמר בדין נחום אבלים: ''אין מנחמים רשאים לומר דבר עד שיפתח אבל'' (מו''ק כ''ח, ב'). היות והבחין פעמים, שקשה לאבל לדבר מעצם יגון ומיראת הכבוד, וכדי להקל עליו בזה, התחיל לפתוח בשיחה. (אמרי ישר לסדר נשים: הנהגותיו'' קי''ז)
מחמיר היה החזון איש על עצמו ומתנזר מאכילת בשר בהמה לחלוטין, והיה מסתפק בבשר עוף, אשר נשחט על ידי שוחט ובודק בר סמכא, ולאחר שבדק את סכינו. אולם משהבחין בחולשת הדעת שנגרמה לשוחט ובודק בגלל בדיקה זו, נהג - מכאן ואילך לבקש ממנו, שיבדק השוחט בעצמו את הסכין לפני שישחט עבורו. (פה''ד ג, י''ח)
פעם הגיע החזון איש לתלמוד תורה בתל-אביב כדי לבחון את הילדים. כשהגיע לפרוזדור הבנין נתקל בהרבה אנשים שבאו לראותו. הציע לו אדם דרך עקיפה, סרב החזון איש לילך בה. אמר לו הלה: כאן הדרך יותר קצרה. השיבו החזון איש: אבל כאן הדרך יותר ישרה! (שם ד, כ''ח). כונתו היתה שקופה, היות ונתאספו אנשים ובאו במיוחד לראותו, אסור לו לאכזבם ולהתחמק מהם, כי בזה הרי יפגע בכבודם ויצערם. (שם כ''ה)
ואף בכבודם של ילדים קטנים היה החזון איש זהיר וחרד. פעם ראה אחד מתלמידיו מאיים על ילד כבן שש שהפריע: כי במידה ולא יחדל משובבותו, יספר על כך למורה שלו ב''חדר''.
מיד מיחה בו החזון איש והעיר לו, שיש בדיבורים אלו משום איסור אונאת דברים שהוא לא תעשה בתורה. כי הרי לילד יש צער מאיום זה, ואסור אונאת דברים שוה בין בגדול ובין בקטן. נענה אותו תלמיד ושאל: הרי מצוה לחנך ולרסן את הילד? השיבהו החזון איש: מצות חינוך מטלת על אביו ועל רבו, בעוד אתה נכשלת בלאו דאוריתא... (שם ג', י''ח)
מעשה ביהודי מן הגליל העליון שבקש תואנה על הרב בעירו. בהיותו סבור בטעות שהמקוה במקומו אשר נבנה על פי הוראת הרב, מכיל מים פחות מכשעור, והוא פסול. נסע לבני ברק ונכנס אל החזון-איש, כשבפיו שאלה: כמה ליטרים מים צריך שיהיו במקוה כשר בן ארבעים סאה? אך במקום להשיבו על השאלה, השיב לו החזון איש: דבר זה עליך לחקור מפי הרב בעירך היודע דת ודין... לשמע תשובתו נראו סימני אכזבה על פני השואל והלך.
בו ביום הופתע הרב באותה עיר, כאשר קיבל מברק בהול בו חתום החזון איש, אשר שם נאמר: ''שיעור מקוה לכתחילה 750 ליטר. בשעת הדחק לא פחות מ-648 ליטר''. לא הבין הרב את פשר המברק, לשם מה מצא החזון איש להבריק אליו את שעורי המקוה, בעוד הוא לא נשאל על ידו בדבר זה כלל...
לאחר כשעה, נכנס אצל הרב אותו יהודי שעמד לפני כמה שעות לפני החזון איש, וישאל במפתיע: שעור מקוה בכמה? השיבו הרב: לדעת החזון איש שעורה 750 ליטר! האיש השואל נבוך. לאחר בירור קצר בדק ומצא שהמקוה בעירם מכיל עוד יותר מכמות זו, ואך לשוא ניסה להאחז ב''מכשול'' זה כאמתלה להתנכל למרא דאתרא. עכשיו נתחורה לאותו רב כוונת שואל זה. ועמד על משמעות המברק הבהול שקיבל. חושש היה החזון איש, לאחר שהבחין בעינו החדה והפקחית במזימה הנרקמת להרב, ואולי אינו בקי בשעורים על פי מידת הליטר הנהוגות בימינו - מצא איפוא להציל את כבודו ומעמדו בדרך זו - והצליח. (שם ב', י''ג)
וכה דברי החזון איש: (באגרות חלק א', אגרת ל''ג): ''נהנה אני לשמח ליבות בני אדם, ומאד חובתי להזהר מלגרום אי נעימות לבני אדם אף לרגע אחד''.
יב - כבוד חברך כמורא רבך
מעשה ששהו תלמידים בבית רבי איסר זלמן. הציץ אחד מהם מהחלון ונדמה לו כי הרב מבריסק רבי יצחק זאב עולה במדרגות הבית. הזדרז והכריז: רבנו, הרב מבריסק, עולה עתה לבית! מיד נחפז רבי איסר זלמן ולבש לכבוד האורח את מעיל השבת שלו, ויצא במרוצה אל המדרגות בכדי להקביל פניו. אך תכף הובררה הטעות, היה זה אדם פשוט, שבמראהו החיצוני דמה להרב מבריסק...
אולם ברבי איסר זלמן לא פנה התלהבותו ויראת הכבוד שלבש לכבוד האורח הגדול. הוא הכניסו לביתו והושיבו בראש השולחן, ושאל ממנו ברגשי הכנעה וכבוד: במה אוכל לכבד את האורח החשוב? אולי יטול ידיו לסעודה? ואם לאו, באיזו שתיה נכבדו? האורח נדהם ונבוך, והתנצל בפני רבי איסר זלמן: ''חלילה לו לרבנו לטרח בשבילי. מטרת בקורי היא, כי עומד אני לנסוע בקרוב בכדי להשיג כספים להשיא את בתי, ובאתי לבקש מכתב המלצה... '' תכף ומיד, בכל יראת הכבוד, נטל רבי איסר זלמן גליון נייר ועט, וערך מכתב חם ונלהב למענו. כשעזב היהודי את ביתו, עמד ללוותו, וירד עימו את כל מדרגות ביתו עד לרחוב. כשחזר, תמהו בני ביתו ותלמידיו: כל כך למה? השיבם רבי איסר זלמן: באמת מצות הכנסת אורחים מצוה גדולה היא. מצות כבוד אדם מישראל יקרה וחשובה עד למאד, עד שמן הצדק היה להתנהג כן בכל אדם מישראל שהוא בן מלכו של עולם, ויהיה מי שיהיה, תלמיד חכם ואדם פשוט, וכדרך שכיבד אברהם אבינו את אורחיו המלאכים שנדמו לו כערביים. ואלא מאי? בעוונותינו הרבים נעשו המצוות זולות בעינינו, ובאנו לידי אפליה בין יהודי ליהודי. אולם עתה כי סובבה ההשגחה העליונה, והתכוננתי לקבל פני גאון הדור ולחלק לו כבוד מלכים, האם לכשנתבררה לי הטעות, האם עלי לחדול מן הכוונה הטהורה לקיים מצות הכנסת אורחים בכל ההדורים? האם עלי לצנן ולקטוע מצוה זו אך ורק משום שהאורח הינו אדם פשוט? זאת ועוד, ומי יאמר שהוא באמת אדם פשוט, האם אנו יודעים להעריך אדם מישראל כפי הראוי? ולבסוף הפטיר ואמר: אם קצבו משמים ליהודי זה כבוד במידה גדושה כמו שמגיע להרב מבריסק, הרי בהכרח שסוף הכבוד לבא אליו... (מפי רבי שלום שבדרון). (מתוך ספר היזהרו בכבוד חברכם'')