פרק כ''ו - כבוד הבריות · ג - מוטב שאכווה ולא אבייש!
בשכונתו של מר עוקבא היה דר עני. היה רגיל מר עוקבא בכל יום להשליך לו ארבעה זוזים בחור של ציר הדלת, כך שמצאם העני ולא ידע מיהו הנותן. פעם אחת אמר העני בלבו: אארוב ואראה מי משליך לי את הכסף. אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, וכשהלך לבית העני התלוותה עימו אישתו. כיון שהרגיש בם העני, יצא ממחבואו כדי לראותם, ברחו מפניו. במנוסתם ראו תנור, נכנסו שניהם לתוכו והתחבאו שם. ואותו תנור היה לאחר שגרפו והוציאו מתוכו את הגחלים, ועדין חומו עימו. נכוו רגליו של מר עוקבא, אמרה לו אישתו: שים רגליך על רגלי ותנצל, היות ורגלי לא נכוים.
חלשה דעתו של מר עוקבא, שרק בו שלט חום האש. ניחמה אותו אישתו: זכותי גדולה מזכותך, היות ואני מצויה בתוך הבית, עניים פוגשים אותי, ואני מחלוקת להם לחם, בשר, ומיני מזונות הראויים מיד לאכילה. ואלו אתה נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח ולהכין לעצמם סעודה.
ושואלים: מה כל החרדה של מר עוקבא ואישתו, ולמה להם לברוח לתנור? אלא משום שאמרו חכמינו: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים! (על פי כתובות ס''ז, ב'). מר עוקבא לא היה חייב לברוח מהעני, שהרי הלה רדף אחריו, והביא הבושה על עצמו מרצונו, ומדוע מסר נפשו? ברם, לשון חכמינו זכרונם לברכה ''נוח'' לו לאדם, אין מדברים כאן בחיובים, מדבר כאן בנוחיות ונעימות. כי המחפש נוחיות נצחית מעדיף להפיל עצמו לתנור בוער, מלגרום הלבנת פנים לחבירו. (הר''ה בריסק)