פרק כ''ב - מאהבת ישראל לקיים בהם מצות תוכחה · י - כשבמוכיח יש שמץ מאותו עוון שהוא מוכיח עליו, נענש על תוכחתו
וכן מצינו ביהוא מלך ישראל. עיין בספר ''שמירת הלשון'' (שער התבונה פרק יז, יעו''ש באורך) לה''חפץ חיים'' זצ''ל, מה שנאמר בשם הסמ''ק (סימן רפ''ג בשם ריב''א), שיהוא צדיק גדול היה, ועל פי נביא הרג כל עובדי הבעל וכל בית אחאב, וביער כל עבודה זרה מישראל, אך את העגלים שהעמיד ירבעם בן נבט השאיר, כי חותמו של אחיה השילוני מצא, וטעה. (עיין סנהדרין ק''ב)
הרי זה לכאורה שוגג קרוב לאונס, ואף על פי כן, בשביל זה נענש על הריגת בית אחאב כרוצח דם נקי, כאמור בהושע (א', ד'): ''ופקדתי את-דמי יזרעאל [פרש, של בית אחאב שהרג ביזרעאל] על בית יהוא'', הרי שבשביל שגגה רחוקה כזאת נהפך לו ציוויו של הנביא כעבירת רציחה, וכל כך למה, משום שנכשל בעצמו באביזרייהו דעבודה זרה שלהם. לו היתה ההרחקה מעבודה זרה מציאות ממשית בתוך תוככי לבו, לא היה טועה בשום אופן שבעולם, כי הנקודה הפנימית אינה עלולה לטעות, כמו שנתבאר לעיל.
הרי שאם האדם מעניש את חבירו, והוא אינו זך ונקי - עתיד לתן את הדין על שציער את חבירו. (מכתב מאליהו)