פרק כ''ב - מאהבת ישראל לקיים בהם מצות תוכחה
עיקר הטובה לאחרים היא לזכותם בתורה ומצוות ולהרחיקם מדרכי היצר, וזהו החסד הגדול ביותר בעולם שאפשר לעשות לזולתו. (משנת רבי אהרן)
א - מניעת התוכחה מקורה שנאה
סמך למצות התוכחה פסוק ''לא תשנא את אחיך בלבבך''. כי בזמן שאהבה מצויה בישראל, כל אחד בטובתו של חבירו חפץ, ועל כן הוא מוכיחו שלא יכשל בעבירה, אבל בזמן ששונאים זה לזה, לעולם אינו מוכיחו, ואדרבא, הוא מחניפו לאמור, כשורה עשית ולא פעלת און, וכל כוונתו להדיח עליו הרעה, לפי שהוא שמח במפלתו. ומידה זו הלא היא ברבת בני עמנו, מיום שגברה אגרופה של שנאת חינם מן חורבן בית שני והלאה, ועד היום לא סרה, והנגע הולך ופושה, עד אשר ישקיף ה' וירא, ויסיר לב האבן מקרבנו. (כלי יקר)
ב - למה דומה זה שאינו מוכיח את חבירו
שמעתי משל נאה על כך. משל לאדם שמטבעות זהב בארנקו, וארנקו מופשל לו לאחר גבו, וחור לו בארנקו, ומדי פעם נושר מטבע אחר מטבע. ומהלך לו חבירו מאחוריו ורואה כל זה ואינו מודיעו כלל, עד שמרגיש בכך האובד את כספו, אבל כבר מאוחר - באו אנשים ולקטו את הדינרים שאבדו. צועק המאבד ואין מושיע לו, ובידעו שחבירו הולך מאחור, זעק אליו: ידידי, מדוע לא אמרת לי שנושרים מארנקי מטבעות? אמר לו: ראיתיך ממהר בדרכך ואמרתי לא אעכבך בדרך. זעק אליו אותו מאבד: שוטה, ריחמת עלי שלא אתעכב בדרכי, ועל העיקר - שהם מטבעותי האובדות - לא ריחמת עלי?! עד כאן המשל. הנמשל הוא: אדם נמנע מלהוכיח את חבירו, כי לא נעים לו להפסיקו מאותה שיחה ולומר לו, שתוק! לשון הרע! או לא נעים לו לומר לו, שתוק - אסור לדבר בבית הכנסת או בשעת התפילה!
ולעתיד לבא, כשיבואו לעולם האמת, יזעק עליו חבירו ויאמר לו: ראיתני מדבר! מדוע לא הערת לי? ראה באיזה דינים קשים רוצים עכשיו לדונני בשמים, חושב אתה שרחמן היית עלי? אכזרי שאין כמותך היית עלי! וכי מפני שלא נעים לך להעיר לי, שתקת?
וכדברינו מבואר גם בספר אהל יעקב: האזהרות האלה המה סמוכים לעד לעולם, כי מעמד כל התורה וקיומה הוא רק על התוכחה, היינו שישקוד כל אחד לשמור את חבירו כשקידתו בשמירת נפשו, כמאמר (משלי כ''ד, כ''ה): ''ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב'', ואמרו (שבת נד:), מי שאפשר לו למחות ואינו מוחה - נתפס עליהם. וזה תלוי באהבת איש את רעהו,
כמאמר (משלי כ''ז, ד'): ''טובה תוכחת מגולה [כאשר היא באה] מאהבה מסתרת''. כי אם היו ישראל כמאמר (שם י''ח, כ''ג) ''ויש אוהב דבק מאח'', והיה כל אחד חושש על חבירו כמו על עצמו, היו מוכיחים זה את זה בדברי אהבה וחן, ודבריו היו מקובלים מאוד, אם מקורם מפי ידידו ואוהבו השוקד בטובתו והצלחתו. ואם כן, צדקו יחדו שני המאמרים אשר בפי חכמינו זכרונם לברכה (שבת קיט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, ופעם אמרו (יומא ט:) לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חינם שהיה בה, כי בא אחד וסובב את השני, כי השנאה גרמה העדר התוכחה, כי כאשר גבר עליהם פירוד הלבבות וכל אחד שמח באיד חבירו - איך יוכיח אותו, או איך יקבל ממנו תוכחתו, כמאמר רבי טרפון (ערכין טז:): תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אם יאמר לו, טול קיסם מבין שיניך, יאמר לו, טל קורה מבין עיניך.
וזהו ''לא תשנא אחיך בלבבך'', ואז ''הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא''. (אהל יעקב)
ג - מי שאינו מוכיח - נושא חטא החוטא עליו
''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'' - שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אנקלוס - שאמר ''ולא תקבל על דיליה חובא'', שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. (רמב''ן)
ד - הוכח חברך מאהבה
ילמד להוכיח את חבירו מאהבה מהקדוש-ברוך-הוא, שנאמר בו (משלי ג', י''ב): ''כי את אשר יאהב ה' יוכיח'', הקדוש-ברוך-הוא מוכיח את האדם באהבה בסתר בינו לבינו שלא יודע לשום אדם. אם מקבל - טוב, ואם לאו - מודיע אותו בין אוהביו. אם מקבל - טוב, ואם לאו - מוכיחנו בגלוי, בממונו ובבניו. אם מקבל טוב, ואם לאו - יעזבנו שיעשה כרצונו.
כגון זה יוכיח את חבירו. ואם הוא איש שיתבייש, לא יאמר לו אפילו בסתר, אלא יאמר לו בדרך ספור בתוך דברים אחרים, שמי שעושה כן, הוא כך וכך. וזהו ''הוכח'' - בסתר, ואם לאו - ''תוכיח'' - בין אוהביו, ואם לאו - ''את עמיתך'' - בגלוי, ויוכיחנו בסתר ולא יעלה עליו החטא בגלוי, וזהו ''ולא תשא עליו חטא'', ומכאן ואילך לא תשא אתה חטא על ידו (זוהר הקדוש). (ליקוטים מזהירים)
וכתב הרמב''ם: הרואה חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: ''הוכח תוכיח את עמיתך''.
המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו - מוטב, ואם לאו - יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע.
וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם (שבת נד:). (הרמב''ם, דעות ו', ז')
ה - תוכחה - החסד הגדול ביותר בעולם שאפשר לעשות לזולתו
וגודל חשיבות עניין התוכחה הוא כי (תהלים ט') ''עולם חסד יבנה''. וכתב הגאון רבי חיים מוולוז'ין, כי עיקר בריאת האדם להועיל לאחרים, וכמו שהבורא יתברך ברא כל הבריאה מתוך רצונו להטיב - כן חובתינו ללכת בדרכיו, ועיקר הטובה לאחרים הוא לזכותם בתורה ובמצוות ולהרחיקם מדרכי היצר, וזהו החסד הגדול ביותר בעולם שאפשר לעשות לזולתו, ולכן נצטוינו על זה לא רק בתורת מצות עשה לבד, אלא גם בנשיאת אחריות ממש על מעשי חבירו. (משנת רבי אהרן)
ו - ולא תשא עליו חטא - ולא תגדיל עליו את חטאו
כתב החיד''א: אפשר במה שאמרו זכרונם לברכה (שבת נד:) דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה, נתפס בעד החוטא, וזה שנאמר: ''הוכח תוכיח... ולא תשא'' - אתה - עליו - בשבילו - ''חטא'', דאם לא תוכיח, נענש בשבילו.
ועוד פירש ''ולא תשא עליו חטא'', שלא יגביה לו החטא ויאמר לו, כמה גדול חטאתך, כמה כבד עוונך, כי יכבדו עליו דבריך ויטען נגדך, אבל יאמר לו דרך אהבה: אחי, כמדומני ששגית בזה, וכיוצא דברים רכים ולשון קלה כדי שיתקבל. (נחל קדומים)
ז - כיצד מוכיחין \ סיפור
בתקופה שרבי ישראל מאיר הכהן - בעל ה''חפץ חיים'' זצ''ל היה נודד למכור את ספריו, ראה פעם באכסניה שבוילנא יהודי חסון ומגושם - עושה רשם של סבל - שנכנס, מתיישב ליד השולחן, ומצוה על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. בלי ברכה, חוטף הוא בתאותנות את נתח הבשר, מקנח במשקה, ומתייחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת.
ה''חפץ חיים'' עומד בפינה האחרת של הבית כשהוא נדהם מן המחזה, ועומד לעשות נסיון לגשת אל הזולל כדי להעיר לו על קלות דעתו.
ברם, בעל האכסניה, מקדים את עצמו, מתקרב חרש אל אורחו החשוב - ה''חפץ חיים'' - כדי למנועו מצעד זה. ''אנא, רבי, הנח לו, אין אל מי לדבר, הריהו מגושם למאוד, בור ממש, לא למד אחרת, משהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים, קנטוניסטים, ונסחב לסיביר, עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום, ואחר כך עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה, מוטב רבי שלא תתחיל, כבודך יקר מדי בעיני''.
''כך? יהודי שכזה! אל תחשוש'' - ענה לעומתו ה''חפץ חיים'' - ''כבר אדע היאך לשוחח עימו, ומקוה אני שתצמח מכך טובה '' מרן ה''חפץ חיים'' ניגש אליו, הושיט לו ''שלום עליכם'', ובנעימה לבבית וידידותית פתח ואמר לו: ''האמת הדבר ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת, ויחד עם ילדים אחרים נסחבת לסיביר הרחוקה, גדלת בין גוים ולא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, עברת את הגיהנום בעולם הזה. הרשעים אמרו - לא פעם אחת - להעבירך על דתך, אילצוך לאכול חזיר, נבלות וטרפות, ואף על פי כן נשארת יהודי, לא השתמדת!, מאושר הייתי לו היו לי זכיות כשלך והייתי בן העולם הבא כמותך. מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין צדיקים וגאוני עולם, אטו מלתא זוטרתא היא מסירות נפש שכזו, לסבול יסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים, שלושים וכמה שנים רצופות? הרי זה נסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה!''
דמעות נקוו בעיניו האפורות של החייל הניקולאיני לשעבר, הוא נזדעזע מהמילים הרציניות הלבביות והחמות שזרמו ממעין טהור חי, שלטפו והחיו את נשמתו המיוגעת. משנודע לו מיהו העומד לפניו, פרץ בבכי עז, והחל לנשק את ה''חפץ חיים''.
וה''חפץ חיים'' מוסיף לדבר אליו: ''אדם שכמותך, שזכה להחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קדושת ה', לו קבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר, לא היה מאושר כמוך בארץ!'' היהודי שוב לא עזב את ה''חפץ חיים'', עד שהפך בעל תשובה אמיתי וצדיק גמור. (ה''חפץ חיים'' - חייו ופעלו)
ח - מצות תוכחה - חובת כל ישראל - הערבין זה לזה
והנה ההמון עם סוברים, שמצות תוכחה לא נצטוו רק הרבנים והדרשנים, אבל באמת הוא טעות - כי היא מצוה על כל ישראל, אפילו עם הארץ שרואה בחבירו דבר מגונה חייב להוכיחו, והעיקר - שצריך המוכיח לכלול את עצמו גם כן בכלל, כי אי אפשר שהמוכיח יהיה נקי, ו''מי יאמר זכיתי לבי וגו' ''. (רוח חיים)
ט - כשאין התוכחה יוצאת מלב טהור ונקי ולשם שמים - אינה פועלת
כשהאדם מוכיח או מעניש את זולתו, חובה עליו שתבוא התוכחה מפנימיות לבבו, הרי כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (עיין ברכות ו:) שרק דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. לכן, אם תוכחתו אינה נובעת מתוך פנימיות, לא תשפיע על חבירו את ההשפעה הראויה. אולם יש בזה גם גדר יותר עמוק - אם אין התוכחה נובעת מפנימיותו, הרי אינה לשם שמים לגמרי, ואם כן, הריהי לשם פניותיו הפרטיות, לכן לא רק שתוכחתו לא תועיל, אלא שיהא נדון עליה כמזלזל בחבירו ומצערו לשם הנאת עצמו, ועונשו חמור מאוד, חס וחלילה.
י - כשבמוכיח יש שמץ מאותו עוון שהוא מוכיח עליו, נענש על תוכחתו
וכן מצינו ביהוא מלך ישראל. עיין בספר ''שמירת הלשון'' (שער התבונה פרק יז, יעו''ש באורך) לה''חפץ חיים'' זצ''ל, מה שנאמר בשם הסמ''ק (סימן רפ''ג בשם ריב''א), שיהוא צדיק גדול היה, ועל פי נביא הרג כל עובדי הבעל וכל בית אחאב, וביער כל עבודה זרה מישראל, אך את העגלים שהעמיד ירבעם בן נבט השאיר, כי חותמו של אחיה השילוני מצא, וטעה. (עיין סנהדרין ק''ב)
הרי זה לכאורה שוגג קרוב לאונס, ואף על פי כן, בשביל זה נענש על הריגת בית אחאב כרוצח דם נקי, כאמור בהושע (א', ד'): ''ופקדתי את-דמי יזרעאל [פרש, של בית אחאב שהרג ביזרעאל] על בית יהוא'', הרי שבשביל שגגה רחוקה כזאת נהפך לו ציוויו של הנביא כעבירת רציחה, וכל כך למה, משום שנכשל בעצמו באביזרייהו דעבודה זרה שלהם. לו היתה ההרחקה מעבודה זרה מציאות ממשית בתוך תוככי לבו, לא היה טועה בשום אופן שבעולם, כי הנקודה הפנימית אינה עלולה לטעות, כמו שנתבאר לעיל.
הרי שאם האדם מעניש את חבירו, והוא אינו זך ונקי - עתיד לתן את הדין על שציער את חבירו. (מכתב מאליהו)
יא - אל יתרשל מלהוכיח, ואף שנדמה לו שדבריו לא נכנסים לאוזני השומעים
אומר היה ה''חפץ חיים'': ''הוכח תוכיח את עמיתך'' - ''הוכח'' - אפילו מאה פעמים משמע (ב''מ ל''א). ללמדך, שאל יתרשל אדם מלהוכיח, אפילו אם נדמה לו שדבריו לא יכנסו לאוזני השומעים.
הדבר דומה לאשה מוכרת תפוחים שעמדה בחצר בית הכנסת הוילנאי, וצעקה משך כל היום ''יהודים, קנו תפוחים בזול'', ויש שנדמה לך שכבר ניחר גרונה, אין איש שם על לב ואין קונה, והיא באחת צועקת בקול: ''קנו, יהודים, תפוחים טובים בזול''. ואם תשאל אותה, יהודית, מה לך, הלא אין איש שם על לב ואין קונה, תענה ותאמר לך, כי סוף סוף כשהיא שבה הביתה בשעה מאחרת בלילה, היא סופרת ומונה את הכסף, ונמצא שהיא משתכרת לפרנסת אנשי ביתה, וכדאי לה לצעוק ולהריע על תפוחים אפילו אם יהיה מספר הקונים אחד אחוז מעשרה.
וכן הדין בהוכחה - לא ימלט שמי שהוא מן השומעים לא יתן אל לבו ולא ישוב בתשובה, עלינו רק להוכיח ולחזור ולהוכיח. (חפץ חיים, על התורה)
ועוד היה ה''חפץ חיים'' מזרז את הדרשנים, לבל יפול רוחם אם לא יעלה בידם להחזיר בתשובה את כל הקהל, ועליהם ללמוד מוסר השכל ממלאכת הצייד שכונן כליו על יתר לירות בחייתו יער, ויש אשר במשך כל היום מעלה בחרמו רק זאב אחד או צבי אחד. כן הדורש ברבים - אם יעלה בידו לצוד אפילו יהודי אחד ולהחזירו בתשובה, רבי זאב אחד או רבי צבי אחד, אל ירע לבבו, וכן גם דרך התגרים המכריזים על סחורתם בפומבי, ויש אשר רק קונה אחד האזין וסר לחנותם, ואף על פי כן הם חוזרים חלילה ביום המחרת, ואינם מרפים ידיהם ממסחרם. (מעשי למלך)
יב - לעולם תהא מושכר במצות תוכחה \ סיפור
תלמיד אחד שהיה מחונן בכח הדרוש, ושרבנו ה''חפץ חיים'' זצ''ל ביקשו במיוחד להשפיע על קהל שומעיו על הזהירות בשמירת הלשון, התאונן פעם לפניו באמרו: ''הנה היגדתי דרשה לפני קהל גדול בבית הכנסת, הדרשה ארכה כשעתים, ואיני רואה את ההשפעה הטובה של דברי, ובכן, מה התועלת מכל זה?''.
רבינו השיב לנזכר לעיל: אני באמת מתפלא על דבריך אלה, ידועים דברי הגר''א זצ''ל, שבעד כל רגע שאדם חוסם פיו, זוכה לאור הגנוז שאין לנו כל מושג בזה - זה הכל בעד רגע אחד של בלימת פה, תאר לך את השכר והתענוג הנפשי, עבור שעתים שלמות של שתיקה מדיבורים אסורים, האם יש לשער ולהעריך גדל הפעולה שעשית...?! (קונטרס פה קדוש)
יג - מעשה בהגאון מהרש''ל שהיה אוהב תוכחת מוסר
ושמעתי מרב אחד שקיבל, דהגאון מהרש''ל בעל ''ים של שלמה'' בשבתו על כסא ההוראה לרב ואב בית דין, ציווה למוכיח אחד שיבוא בכל יום שעה אחת ויוכיחנו ויזהירנו כאילו הוא אחד מהמון, כי כך רצונו, והרשות נתונה לו.
ובעת בא המוכיח, תכף היה מהרש''ל מתעטף ויושב לשמוע תוכחות מוסר ביראה ורעד לפני ה'. אשריו ואשרי חלקו, ואשרי העם שככה לו רב וחסיד וקדוש זי''ע. (שם הגדולים)
יד - רב בעירו נתפס על בני עיר \ סיפור
סיפר ה''חפץ חיים'' זצ''ל: זכורני בהיותי בשנת תרמ''ג בראקאוו, ראיתי בעיני מעשה, שבכפר אחד סמוך לעיר, דר שם עשיר אחד שעשה דברים אחדים נגד דיני הממשלה והעמידוהו לדין, וחייבוהו על 15 שנים שיהא שלוח לסיביר, וכשהובילוהו מכפרו דרך ראקאוו למינסק, ביקש מהשומרים שהובילוהו שיקראו לו את הרב דראקאוו, וכשבא אצלו הרב, אמר אל הרב: רבי, יש לי תרעומות על כבודו שלא הוכיח אותי מעולם, ואף שבודאי עבור עוונותי שרבו נתגלגל הדבר לידי כך, אבל מעולם לא הוכיח כבודו אותי, ויכול היות כי לו הוכיח אותי כבודו, חדלתי ממעשי הרעים ולא באו עלי צרות כאלו. (ליקוטי אמרים)
טו - קצת מהלכות תוכחה
המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות, עד שיכלימנו, שנאמר (ויקרא י''ט, י''ז): ''ולא תישא עליו חטא'', כך אמרו חכמים (ספרא קדושים): יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: ''ולא תישא עליו חטא''.
מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים. אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו - עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים (סוטה י:): המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.
במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר - מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזר למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. (הרמב''ם, דעות ו', ח')
וכתב הרמב''ם: כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתק, כמו שנאמר ברשעים (ש''ב י''ג, כ''ב): ''ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון'', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: ''הוכח תוכיח את עמיתך''. ואם חזר ובקש ממנו למחול לו - צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר (בראשית כ', י''ז): ''ויתפלל אברהם אל האלקים''. (הרמב''ם דעות ו, ו') ז
טז - המוכיח חבירו ברבים ומביישו - חוטא גדול
בסוף ספר ''ראש הגבעה'' - היזהר שלא תוכיח את חברך בפני שום איש או ברבים, חס וחלילה, על שום מעשה רע.
ודע, בני, כי כל מעשה הרעה אשר יוכל האדם לעשות, רעה גדולה ממנה היא התוכחה ברבים, והרי אתה מראה בעצמך רישעות יותר מכל הרישעות שעשה חברך שאתה מוכיח אותו. (רבי פנחס בן יהודה, תלמיד דגר''א). (לשון חיים)
יז - בזמננו יש הרבה הפטורים ממצות תוכחה
מצות התוכחה... שהוא חוב מטל על כל אדם... אבל ראוי שתדע שכך קבלתי מרבותי ובפרט מאדמו''ר מורנו הרב רבי - חיים מוולוז'ין ז''ל, שבזמן הזה, קשות אינם נשמעים, ורק בדברים רכים וטובים, ומי שאין טבעו לדבר רכות, ותכף יכעס על עושי עוול, ובפרט כשלא ישמעו לו, אזי הוא פטור ממצות התוכחה. (מנחת שמואל סעיף י''א). (עץ החיים - כתר ראש)
יח - הכין עצמו קדם שיוכיח כדי שלא יכעס בשעת התוכחה \ סיפור
מספר בנו של הרב חיים פלאג'י ז''ל על אביו: והרגשתי אלף פעמים דכשהיה מוכיח לאחד, אפילו אדם חשוב, אזי כדי שלא יבוא לו הקפדה בשעת התוכחה, היה רגיל שקודם שיתחיל לדבר היה שוחק ומראה לו שחוק הרבה ומדבר לו, והשומע והרואה היה נבהל מראות פניו וצחות הלשון והגיון לבו הטהור. (צוואה מחיים)
יט - מי שאינו מוכיח כראוי יכול להיכשל בעוון הלבנת פני חבירו
ואף על פי שיש עבירות קשות מזו ואין עונשם חמור כל כך, על כל זה, זו המידה להלבין פני חבירו ברבים - תכונה רעה, ומי שתכונותיו רעות כזה, אין תקוה לאחריתו, ונחלה אין לו בקרב אחיו, כי רע התכונה בנפש חלי רע ומלפפתו עד יום המיתה, לזה אמר ''ולא תשא עליו חטא''. (הקדוש רבנו שלמה אסתרוק ז''ל, נחל קדומים)
כ - הדרכה למצות תוכחה
פעם למד ה''חפץ חיים'' זצ''ל את תלמידיו איך להתנהג בעניין התוכחה לכשיזכו להיות רבנים בישראל:
העיקר הוא לא להכביד על השומעים בדברי מוסר ותוכחה, כי הצרות והתלאות טמטמו את לבם, ואין הדברים הללו מתקבלים, נחוץ רק לבאר לפני השומעים חומר האיסור שבדבר, ומה ה' דורש מאתנו, וזה יועיל הרבה יותר מן הדברים הקשים כגידים, אשר רוב הדרשנים ממטירים על השומעים ואין קולם נשמע. (מעשי למלך)
כן מוסרים שהיה ה''חפץ חיים'' תמה: מה שונה היא מצות תוכחה משאר מצוות עשה שבתורה, האם יעלה בדעת מאן דהו להניח תפילין ברוגזה, או לאכול מצה בזעם... (הסר כעס מלבך)
כתב ''תפארת שלמה'' (אבות) בשם היהודי ז''ל מפשיסחא, כי קיבל מהרב הקדוש רבי דוד מלעלוב, שלא להוכיח את ישראל בתוכחות ונאוצים, רק להתהלך בנחת ולקרב לבבם באהבה ולעוררם ליראת שמים. ושמעתי גם כן מצדיקי הדור שלא הוכיחו לאדם לאמור לו מדוע ככה עשית, רק הכל דברי רצוי ופיוסים ובדרך חכמה בדברים טובים, עד אשר שם האדם מעצמו על ליבו לשוב מחטאיו (באר משה). (''ילקוט אהבת ישראל'')