אור ברסלב
כנסת ישראל פרק כ''א - איסור לשון הרע

כנסת ישראל

פרק כ''א - איסור לשון הרע

פרק כ' - לדון לכף זכות

ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל העבירות, ''כל עמל האדם לפיהו'' (קהלת ו', ז') - אמרו חכמים, שכל מצוותיו ותורותיו של אדם אינם מספיקים [לכפר] על מה שמוציא מפיו וכו', ואי אפשר לשער גודל היסורים והצרות שסובל האדם אפילו על דיבור אחד. (הגר''א באגרת)

א - אין לך דבר המרחיק את האדם מקונו כעוון לשון הרע

אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו כלשון הרע, ולזה אמרה התורה: ''זאת תהיה תורת המצרע'', ובמדרש (ויקרא רבה ט''ז ב', ערכין טו:) דרשו מיתור הכתוב - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. ''ביום טהרתו'' - שיטהר לשונו ודרכיו. ''והובא אל הכהן'' - כי ה' ברוך הוא יתכנה בשם כהן, כאמור בספר הזוהר בפסוק ''ובא הכהן''. ואמר ''והובא'' - לצד שנתרחק, עכשיו מעצמו יתקרב, כי מעשיו יקרבוהו ויקרא קרוב, דכתיב (ישעיה נ''ז, י''ט): ''שלום וגו' ולקרוב''. (אור החיים הקדוש)

ב - עובר על כל התורה כולה וככופר בעיקר

ומה לי להאריך עוד בגדולת העוון המר הזה, אחרי שאמרו עליו שהוא כעובר על חמשה חומשי תורה וככופר בעיקר, חס וחלילה, שזה לשון המדרש רבה (ויקרא רבה ט''ז, ו'): אמר רבי יהושע בן לוי, חמש תורות כתובות במצורע: ''זאת תורת נגע צרעת'', ''זאת תהיה תורת המצרע'', ''זאת תורת אשר בו נגע צרעת'', ''זאת התורה לכל נגע הצרעת'', ''זאת תורת הצרעת''.

''זאת תהיה תורת המצרע'' - המוציא שם רע, ללמדך, שכל האומר לשון הרע, עובר על חמשה חומשי תורה וכו'. (שמירת הלשון)

ומבאר בספר הגדול בעל עקדה, שבכל חומש מחמשה חומשי תורה מבואר חטא לשון הרע. בספר בראשית עניין הנחש, בספר שמות עניין דתן ואבירם שהלשינו לפרעה על משה, בספר ויקרא סדר תזריע ומצורע, ובסדר קדושים ''לא תלך רכיל'', בספר במדבר עניין המרגלים ומרים ועדת קרח, בספר דברים ''בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות'', ותרגום אונקלוס דאתפלו על מנא - שתפלו על המן, ובסוף תצא פרשת זכור דמרים, ודפח''ח.

הרי שהמדבר לשון הרע, כעובר על כל חמשה חומשי תורה. (פירוש מהרמז''ו)

ג - אין תפילתו עולה לפני ה' יתברך

איתא בזוהר הקדוש: מאן דאית ביה לישנא בישא, לא עלת צלותא קמיה דקודשא בריך היא, דהא אתער עליה רוח מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה. - תרגום: מי שיש בו עוון לשון הרע, לא עולה תפלתו לפני הקדוש-ברוך-הוא, שהרי נמשך ומתעורר עליו רוח טמאה, וכיוון שחוזר בתשובה ומקבל עליו תשובה, מה כתוב? ''ביום טהרתו, והובא אל הכהן וגו' ''. (כבוד שמים)

וזה שנאמר (תהלים י''ז): ''תפלה לדוד שמעה ה'... האזינה תפלתי'' - והיינו - ''בלא שפתי מרמה'', דכיון דאין לי לשון הרע אז תקובל תפלתי, וקל לחכימא. (מעטה תהלה)

ד - המדבר לשון הרע מעורר את המקטרג העליון לקטרג על בני אדם

אם מדבר לשון הרע על חבירו ומעורר מדנים עליו, הוא מעורר בזה למעלה עניין קטיגוריא על ישראל, ונותן בזה כח לשטן שיקטרג על ישראל, כדאיתא בזוהר הקדוש פקודי, וזה לשונו:

אית רוחא חדא דקיימא על כל אנון מארי דלישנא בישא, דכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא בר נש דמתערי בלישנא בישא, כדין אתער ההוא רוחא בישא מסאבא דלעלא דאיקרי סכסוכא, ואיהו שארי על ההוא אתערותא דלישנא בישא דשארו ביה בני נשא, ואיהו עאל לעלא, וגרים בההוא איתערו דלישנא בישא מותא וחרבא וקטולא בעלמא. וי לאנון דמתערי להאי סטרא בישא מותא וחרבא וקטולא בעלמא, וי לאנון דמתערי להאי סטרא בישא ולא נטרי פומייהו ולישנהון, ולא חששו על דא, ולא ידעי דהא באתערותא דלתתא תליא איתערו דלעלא בין לטב בין לבייש כו', וכלהו דלטורין איתערו להאי חויא רבא למהוי דלטורא על עלמא, וכלהו בגין האי איתערו דלישנא בישא כד קימא איתערותא דיליה לתתא, עד כאן לשונו. הרי תכן דבריו: שהאדם כשמדבר לשון הרע מעורר את השטן - המקטרג העליון - לקטרג ולהמשיך חורבן ומיתה בעולם.

והנה כאשר יתבונן האדם הנלבב בדברי הזהר הקדוש הנזכר לעיל, ויביט בעינא פקיחא את הנולד על ידי דבורו, ימלא פחד ורתת וזיע מלדבר שום לשון הרע על חבירו, דהלא אם יאמרו לאדם שיכנס אל היכל ה' בעצמו, או שישלח אחד תחתיו, ויעמוד לפני ארון בריתו ויקטרג על כלל ישראל, ולא יאמר שקר עליהם רק מה שהוא יודע לאמיתו, ברור הוא, דאפילו הגרוע שבישראל ימסור את עצמו לסכנה ולא ישיא את נפשו עוון אשמה כזה. והלא כן הוא הדבר בעניין לשון הרע, שהדלטוריא שהוא מעורר בפה, היא עולה למעלה לפני כסא כבודו יתברך, כמו דאיתא בהדיא בתנא דבי אליהו בפרק י''ח, וזה לשונו: כשם שהרשעים מספרים לשון הרע ועולה עד כנגד כסא הכבוד, כמו כן וכו', והוא מעורר בזה את המקטרג הגדול על כלל ישראל, וכנזכר לעיל בשם הזוהר הקדוש.

והנה מכל זה נוכל להבין את גודל העונש שראוי לבוא על העוון המר הזה בעולם הזה ובעולם הבא, ולפיכך הזהיר אותנו דוד המלך עליו השלום (תהלים ל''ד): ''מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'', כשנחפוץ לחיות חיי עד בעולם הבא וימים טובים בעולם הזה, תחילת הכל - לנצור הלשון מרע.

וכמה אנו צריכים להתבושש ולהכלם מהקדוש-ברוך-הוא, שאנו מתפללים אליו בימים הנוראים: ''הס קטגור וקח סנגור תחתיו'', ואנחנו בעצמנו על ידי הלשון הרע שלנו מעוררים אותו ונותנים לו כח לקטרג ה' ישים בינינו אהבה ואחוה ושלום ורעות (שמירת הלשון)

ה - המדבר דיבורים אסורים - טומאת אותן דיבורים אוחזת בדיבורי הקדושה שמוציא מפיו ומטמאתן

צריך לדעת, שמלבד האיסור שעובר האדם כשמדבר דיבורים שאסרתן התורה, עוד נמשכת רעה גדולה מזה - כשמדבר אחר כך דיברי קדושה, גם כן לא יזכה האדם בהן, כי יש ממונים מסיטרא אחרא שתכף כשמדבר דיבורים האסורים, אוחזין הדיבורים עם הטמאה המרחפת עליהן, ומטמאין בזה את דברי הקדושה שמדבר אחר כך.

וכדאיתא בזוהר הקדוש פרשת פקודי, וזה לשונו: ובהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאנון ממנין לאחדא מלה בישא או מלה טנופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מלי קדישין, ווי לון, ווי לחייהון, ווי לון בהאי עלמא ווי לון בעלמא דאתי, בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין ההיא מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלי קדישין, מקדימי אלין רוחי מסאבא מלי ההוא מסאבא ומסאבי לההוא מלה קדישא ולא זכי ליה בר נש, וכביכול תששא חילא קדישא, עד כאן לשונו. (חובת השמירה)

ואם כן, כאן תשובה להרבה הטוענים מתפללים אנו, בוכים אנו, לומדים תורה, ובכל זאת אין תפילתנו מתקבלת ולא נושעים אנו מצרותינו וכאן התשובה - כיון שיש עם כל זה גם עוון הלשון שעוצר את הדיבורים הקדושים מלעשות, והדבר דומה למגיש למלך מתנה יקרה בקופסא מטונפת, וכי תתקבל מתנתו? כן הוא המגיש לה' יתברך תורה ותפלה בפה מטונף בלשון הרע.

לפיכך אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ל''ד, י''ד): ''נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב'' אין ערך לעשיית הטוב אלא אם כן שומרים על הפה מלשון הרע, שאילולא כן, אין הטוב מגיע לעולם למקומו הנכון. אבל אם המצורע חוזר בתשובה ומיטהר מחטאו, אזי באים על תיקונם כל דברי התורה שלמד עד כה, ורק עתה הם נזקפים לזכותו.

זה שנאמר: ''זאת תהיה תורת המצורע'', התורה הנלמדת על ידי המצורע מתקבלת רק ''ביום טהרתו'', שאז היא באה על תיקונה, ואלו עד לטהרה אין לה כל ערך. (מעינה של תורה)

ו - כשם שתלמוד תורה שקול כנגד כל מצוותיה של התורה, כן עוון לשון הרע שקול כנגד כל עבירות התורה

ותלמוד תורה כנגד כולן (פאה א', א'). ולשון הרע כנגד כולן (ירושלמי פאה א').

נמצא תלמוד תורה גדול שבכל המצוות, וכנגדו לשון הרע - חמור שבכל העוונות.

והטעם לזה נראה בפשיטות, דכמו שבענייני היסודות שהטביע ה' יתברך בעולם, דהיינו: אש, רוח, מים, עפר, היסוד הרוחני הוא הרבה יותר חזק מהיסוד הגשמי, עד שכמעט אין נחשב אצלו הגשמי למאומה, כמו שאנו רואין בחוש, שבהתגבר האש על דבר גשמי - מכלהו, וכן בהתגבר יסוד הרוח - הוא יכול לפרק הרים ולשבור סלעים, כמו שאומר הכתוב (מ''א י''ט, י''א): ''רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים''. כן הדבר בעניינים העליונים, כמו ציצית ולולב ושופר וכל המצוות, אף שעל ידם פועל גם כן תיקונים גדולים בעולמות העליונים, ועל ידם גם כן נתקדש האדם לה', כמו שנאמר (במדבר ט''ו): ''ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם'', אף על פי כן, אין שום השתוות בינם לבין לימוד התורה, כמו דאיתא בירושלמי (פרק א דפאה), שכל המצוות אינן שוות לדבר אחד מן התורה.

והטעם, כי כל המצוות הם מצטרפות אל הגשם, כלומר מלובשות בדבר גשמי, כמו שמצות ציצית אי אפשר לקיים אלא על ידי לבישת בגד שהוא גשמי, וכן סוכה ולולב וכהאי גוונא כל המצוות. לא כן לימוד התורה, שעניינו תלוי בכח הדבור, שהוא כח פשוט רוחני בלבד, ולכן פעולתו שפועל למעלה, נורא עד למאד, ועל כן קדושת תלמוד תורה כנגד כולם. וכן הדבר להפכו בעניין קלקול, כי בכל האברים שהוא עושה בהן עוונות מחמת שהן גשמיים, אין קלקולו למעלה גדול כל כך, לא כן בעוון לשון הרע ורכילות, שפועל פעולתו על ידי כח רוחני בלבד - קלקולו למעלה בעולמות העליונים הוא חזק ונורא עד מאוד, ולכן עונשו גם כן הוא כנגד כולם. (שמירת הלשון)

ז - עיקר התיקון לעוונות האדם - שמירת פיו ולשונו והוא יותר מתעניות וסיגופים

כתב הגאון מוילנא באגרתו: ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם הבא, כמו שנאמר (משלי ו', כ''ג): מכל התעניות וסיגופים בעולם.

[וכן ראיתי בספר ''ראש הגבעה'', שכשאדם רוצה להתנדב תענית. טוב יותר שיקבל עליו התענית מן הדיבור, ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק, לא בגופו ולא בנשמתו, ולא יחלש על ידי התענית הזו - שמירת הלשון].

וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער (מדרש). ואומר הכתוב (תהלים ל''ד): ''מי האיש ה'חפץ חיים' אוהב ימים וגו', נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'', ובזה יכופר לו כל עוון, וניצול משאול תחתית, כמו שנאמר (משלי כ''א, כ''ג): ''שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'', (שם י''ח, כ''א) ''מוות וחיים ביד לשון''. אוי למי שממית עצמו בשביל דיבור אחד, ''ואין יתרון לבעל הלשון'' (קהלת י, י''א), ולכל יש רפואה חוץ כו' (ערכין ט''ו:). (אגרת הגר''א)

ח - עוון הלשון די ומספיק הוא להגלות את ישראל ולשעבדם בפרך בין האמות

''ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר'' (שמות ב', י''ד).

רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא הגדול, ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו: היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו בין האמות? כיון ששמע דבריו [של דתן ואבירם ''הלהרגני אתה אמר וגו' ''] אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה? לכן אמר: ''אכן נודע הדבר'' עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים. (מדרש רבה)

ואחר כך פסוק (שם ג, י''א) ''וכי אוציא את בני ישראל''. פירשו במדרש (שמות רבה ג, ד'), מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם. להודיע איך מאבדים, חס וחלילה, כל הזכיות על ידי לשון הרע, מה שמתחילה תמה למה נשתנו בני ישראל מכולם להיות בגלות, ואחר כך אמר מה זכות וכו'.

והתיקון - על ידי התורה, כמו שנאמר (שם פס' ד'): ''בהוציאך את העם'' וגו' (ועין ברש''י), כי הכל תלוי בדיבורו של האדם כמו שנאמר (משלי י''ח, כ''א) ''מוות וחיים ביד לשון''. (שפת אמת)

ט - הטעם שכל כך חמור חטא הלשון, היות והוא סיבה להזכיר כל יתר העוונות ולעורר על קטרוגם

תמה ה''חפץ חיים'', הלא ישראל במצרים היה להם עוד עוונות חמורים כעבודה זרה, ואם כן, למה עדין תמה משה על שיעבודם, ורק כשנודע לו שיש להם עוון לשון הרע נחה דעתו. מה טעם חומרתו של עוון זה יותר מהכל.

אכן על פי המבואר בזוהר הקדוש, שעל ידי עוון של לשון הרע הוא מעורר את המקטרג הגדול על כלל ישראל, וזה גורם מיתה וחרבא וקטולא בעלמא. וזה לשון הזהר הקדוש פרשת פקודי: אית רוחא חדא דקיימא על כל אנון מארי דלישנא בישא, דכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא בר נש דמתערי בלישנא בישא, כדין אתער ההוא רוחא בישא מסאבא דלעלא דאקרי סכסוכא, ואיהו שארי על ההוא אתערותא דלישנא בישא דשארו ביה בני נשא, ואיהו עאל לעלא וגרים בההוא אתערו דלישנא בישא מותא וחרבא וקטילא בעלמא, ווי לאנון דמתערי להאי סטרא בישא ולא נטרי פומייהו ולישנהון, ולא חששו על דא, ולא ידעי דהא באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעלא, בין לטב בין לבייש וכו', וכלהו דלטורין לא אתרעי להאי חויא רבא למהוי דלטורא על עלמא, וכלהו בגין האי אתערו דלישנא בישא כד קימא אתערותא דיליה לתתא. עד כאן לשונו. וביארנו במקום אחר, דבלא חטא הלשון לא ניתן לו הכח ההוא להודיע למעלה את תועבות בני האדם ולתבוע דין עליהם.

לפי זה מובן, דאמנם משה רבנו עליו השלום היה יודע שיש במצרים עוונות גדולים מאוד, אכן היה סבור מתחלה שאין בהם חטא הלשון, וממילא לא היה יכול השטן לקטרג. [וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כ''ו, ב): דורו של אחאב, אף שהיה בידם עוון עבודה זרה, היו יורדין למלחמה ונוצחים מפני שלא היה בהן דלטוריא, דורו של דוד - והיינו בימי שאול - אף שהיה בהן תינוקות שהיו יודעין מ''ט פנים לתורה, היו יורדין למלחמה ונופלין, מפני שהיה בהן דלטוריא]. אכן, כיוון שראה שיש בהן דלטוריא, אמר: ''אכן נודע הדבר'', וכאומר, אכן כעת נודע הדבר הידוע - שהוא חטא עבודה זרה, נודע למעלה ונתפרסם, ומגלגלין עליהם את כל עוונותיהן, ובשביל זה נלקים כל כך.

והנה מכל זה יוכל האדם להתבונן, כמה צריך להיות זהיר מזה החטא שלא יקלקל לעצמו. [כי בעת שהוא מספר לשון הרע על חבירו, נענש מידה במידה - שמספרים עליו למעלה. וכמו שכתב רבי חיים ויטאל ז''ל בשער הקדושה וזה לשונו: בהזכירך רעת חברך - יספרו עוונותיך] וגם לא יקלקל לכל העולם כלו, וכנזכר לעיל בשם הזוהר הקדוש. (שמירת הלשון)

י - לשון הרע - פרי השנאה

הגם שהגמרא ביומא ט' נקטה שבית שני נחרב מפני שהייתה בו שנאת חינם, הכוונה היא גם כן על לשון הרע שיוצא מצד השנאה, דאי לאו הכי, לא היו נענשים כל כך. והיינו דסיים שם, ללמדך, שקשה שנאת חינם כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, וזה מצינו בערכין (דף טו:) גבי לשון הרע. ועוד וכו'. (חפץ חיים בהקדמה)

ראשון לחשבון עוונות. לשון הרע שקול כנגד ג' עוונות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו:), ויש לו פירות, (ירושלמי פרק א' דפאה, וכן בתוספת פאה, והובא דבר זה ברמב''ם פרק ז' מהלכות דעות, ובסמ''ג ל''ת י''א).

ולשון הרע, הוא המדבר בגנות חבירו, אפילו אומר אמת. (הרמב''ם דעות ז', ב')

על זה ידוו הדווים, ופלגי מים מי המרים יורדים, כי הוא עוון חמור מאוד תדירי, ונתגדל בזה הוא ורעיו ובני ביתו. אוי לנו, אהה על נפשנו. (מורה באצבע)

יא - עוון לשון הרע - כמה שיפרע עליו אדם בעולם הזה עדין קרן העוון קיימת לו לעולם הבא

איתא בתוספתא דפאה: על ג' עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם.

ומפני זה העניין לבד, צריך האדם לשמור עצמו מהמידה הרעה הזו מאוד, בהתבוננו, שכל הרעות והתלאות שיעברו עליו כל ימי חייו, הוא רק עבור הפירות של העוון, אבל עיקר העוון לא נמחל לו, ועונשו שמור לו לעתיד לבוא! (כבוד שמים). וכמובן, כל זה בלא עשה תשובה, אבל תשובה מועילה. וראה לקמן תשובתו של בעל הלשון.

יב - אי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל אדם בשביל דיבור אחד

(הגר''א)

כתב הגאון מוילנא באיגרת: ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל העבירות, ''כל עמל האדם לפיהו'' (קהלת ו', ז') אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שכל מצוותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו. מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם וכו' (חולין פרק ט'), וידביק שפתותיו כשתי ריחיים וכו'. וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים האסורים, כגון לשון הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית הכנסת ובשבת ויום טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד. ואי אפשר לשער גדל היסורין והצרות שסובל בשביל דבור אחד (זהר הקדוש). (אגרת הגר''א)

יג - המספר לשון הרע נידון בעניות

אומר היה ה''חפץ חיים'': ודע, דכשם שהנחש נענש בעניין מזונו, כדכתיב (בראשית ג', י''ד): ''ועפר תאכל כל-ימי חייך'', כן הוא מי שהוא בעל לשון הרע, נענש בעוונו, כמו שכתב בספר ''הקנה'' וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נידון בצרעת (ערכין טו:). ומסיים שם בסוף דבריו - שמי שאינו נעשה מצורע, נידון בעניות, ושקולה העניות כצרעת.

ובאמת לפלא הוא בעיני, שטבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים להצלחה על פרנסה, ומה יועילו להם כל הסגולות והברכות אם, חס וחלילה, הוא מורגל בזה החטא של לשון הרע ורכילות, הרי יש על זה איסור מפורש בתורה (דברים כ''ז, כ''ד): ''ארור מכה רעהו בסתר'', דקאי על לשון הרע כמו שפרש רש''י, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבועות לד:): ''ארור בו, קללה בו, נדוי בו'', וזה לא יצא מפי איש אחד, כי אם בהסכמת כל ישראל בצירוף הכהנים והלויים, כדכתיב בפסוק, והרי הוא מכלה השפעתו.

ואם היו שומעים לדברי, הייתי מייעץ להם יותר, שישמרו עצמם בזהירות יתרה מזה החטא, ובפרט מלעשות בפועל מעשה רע לחבירו, מעניין גזל וחמס ואונאה וכיוצא בזה [שזה בודאי גורם גדול שיתבזבזו נכסיו על ידי זה וירדו לטמיון], שאז בודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות, וכמו שידוע, שכל הארורים פתחו מתחילה בברכה (סוטה לב:), ואמרו ''ברוך אשר לא יכה את רעהו'', וכל ישראל ענו על זה אמן, ובוודאי תתקיים הברכה הזו.

יד - כל מיני נגעים באים עליו

והוא גם המייסר את האדם בעולם הזה ובתוכחות על עוון בכל חולי וכל מכה הבאה עליו, והוא מאמר הכתוב (ישעיה ס''ד, ו): ''ותמוגנו ביד עווננו'', והוא מאמרנו על פי (ירמיה ב', י''ט) ''תיסרך רעתך'' וכו'. וגם בגיהנום הם הם המייסרים את עושיהם, כמפורש אצלנו על פסוק (משלי ה', ט') ''ושנתיך לאכזרי''. וכן כל חולי וכל מכה הבאים על בני אדם גם בני איש, מנייהו הוו. וכל מראות נגעים המתראות בעור כל בשר איש, חטאות האדם אשר לא תעשינה ואשם, הן הנה כוחות הטומאה המתגלים חוצה.

טו - גם מי שלא נענש בצרעת בגופו - נשמתו מצורעת בחטא

כתב השל''ה הקדוש: ואל יחשב אדם המספר לשון הרע שרואה את עצמו שאינו מצורע, כי זה הוא לו לרעה - כי נפשו מצורעת, כמו שלמדו בזוהר (וכן הוא בתנחומא מצורע ב'): ''שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'' (משלי כ''א, כ''ג) אל תקרי מצרות אלא מצרעת. כלומר, כי נפשו, שהיא נשמתו, היא מצרעת, בר מינן. על כן, שומר נפשו ירחק בתכלית הרחקה. (של''ה הקדוש)

טז - צרעת נשמתו תתגלה לעתיד לבוא

אומר ה''חפץ חיים'': על כן, האדם המורגל בחטא זה, חס וחלילה, צריך להתאונן תמיד על נפשו, כי אף שמחפה עליו הקדוש-ברוך-הוא בזה העולם ואינו מראה קלונו לכל, על כל פנים, אחר פטירתו, שתצא הנפש מהגוף, תתגלה זוהמת צרעתו לעיני הכל, וכל עוד שתהא דבוקה חלאת הזוהמא הזו בנפש, בודאי לא יבוא מנוגע בהיכל ה' בגן עדן, ויצטרך לישב בדד למעלה חוץ למחנה ישראל, שהוא מקום הקליפות והחיצונים, אם לא עשה תשובה כראוי.

יז - מדוע עונש העניות על עוון לשון הרע הוא מידה כנגד מידה

עוד אומר ה''חפץ חיים'', איתא במדרש:

ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו נידון בצרעת וכו', אמר לו: רבי, אם כן, כל ישראל יהיו מצרעים, שהרי בעוון לשון הרע גלו ישראל וכו'. אמר לו: שקולה העניות כצרעת, והרי הוא עני הנמסר בידי אדם. פירוש, ועל ידי זה תוסר ממנו הגאווה שהיא על פי רב הסיבה העיקרית ללשון הרע, כמו שאמר רבנו יונה ב''שערי תשובה'', וגם הוא יראה לדבר עליהם מיראתו פן יודע הדבר ולא ייטיבו עימו. וכן איתא ב''תקוני זהר'' דעוון זה גורם, חס וחלילה לעניות. על כן, מי שרוצה לחיות בטובה, ישמור עצמו. (שמירת הלשון)

הרי שלשון הרע הרבה פעמים נגרם מגאווה, או מטעם הנזכר לעיל. או שהרבה פעמים אדם אינו רוצה להראות עצמו בין החבורה כבטלן שאינו מדבר כלום וכולם מדברים, ולכן מדבר גם הוא, לעניין כביכול את חבורתו, וזה מגאוותו, ולכן נידון בעניות המשפילה את האדם.

ובאמת הוא פשטיה דקרא (תהלים ל''ד): ''מי האיש החפץ חיים [בעולם הבא], אוהב ימים לראות טוב'' [גם בעולם הזה], נצור לשונך מרע וגו' '', וסגולה זו היא טובה מכל הסגולות שמחפשים אנשים להצלחה. וכעין זה איתא גם כן ב''תנא דבי אליהו'' חלק ב', שכמה פעמים מעשיהם של בני אדם גורמים לירידתם. (חובת השמירה)

יח - שש הנה שנא ה' והשביעית - שהיא לשון הרע - קשה מכלם

המסכסך בלשון הרע ורכילות שלו בין אנשים אהובים, ועושה ביניהם מחלוקת, חס וחלילה, הוא מתועב עבור זה לפני ה', וקשה עוון זה יותר מעון גאווה ושקר ושפיכות דם נקי וכו', כמו שכתוב במשלי (פרק ו', טז-י''ט) ''שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, עיניים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי וגו' ומשלח מדנים בין אחים'', ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, דזו היא השביעית הקשה שבכלן.

ויותר מזה מצינו במדרש, שאין הקדוש-ברוך-הוא רוצה להשתתף כלל עם בעל לשון הרע להציל אותו מצרותיו, ואין שום עצה לאדם, רק שינצור לשונו מרע, וגם יטמין תמיד את עצמו מליישב בחבורת אנשים המדברים דברי גנאי מחבריהם.

יט - הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר לאחר פטירתו נתגלה לספר כמה חמור עוון הלשון בשמים

בהקדמה לספר ''כוכבי אור'', מהדורא שניה, מובאת אגרת מהגאון רבי חיים ברלין זצ''ל, בה הוא מספר מה שאירע לאחר פטירת רבי יצחק בלאזר זצ''ל, וזה לשונו:

והוא ציווה בצואתו שלא להספידו כלל, ואמנם רוח הבריות היתה נוחה הימנו בפי כל חכמי העיר [ירושלים] ולומדיה, וגם בפי כל העם, עד שהקיפוני כולם שלא להישמע לצוואתו, כמו שלא שמע ה''נודע ביהודה'' זצ''ל לצוואת ה''פני יהושע'' זצ''ל (עיין פתחי תשובה יורה דעה שד''מ א), אך הגאון מרן דאתרא, הרב שמואל סלנט החזיק בדבר ופסק שלא לזוז מצוואתו ולא להספידו, ואנכי הייתי מפשר בזה, והספדתיו הספד גדול בפניו, ואמרתי בהספדי, שהגם שציווה שלא להספידו, אמנם מצינו בתורה במותה של שרה אמנו, שהספד ובכי הם שני עניינים, כלשון הכתוב (בראשית כ''ג, ב'): ''לספוד לשרה ולבכותה'', ובכי הוא על ההעדר והאבדה שהגיע לנו במיתתו, ומצוות הספד הוא על תלמיד חכם. נאמר בתורה על נדב ואביהוא בלשון (ויקרא י', ו') ''ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' '' ולא נאמר יספידו. על כן, אם ציווה המנוח שלא להספידו, נשמע אליו בזה שלא לספר שבחו כלל, אולם על שלא נבכה על העדר - לא ציווה כלל. ולאשר בחייו היה מעורר את העם למסרו לבכי, גם עלינו לקיים היום מצוות בכיה ולא הספד. והארכתי עוד בדברי מוסר עד שגעו כל העם בבכיה. ולכן - אמר הרב רבי חיים ברלין - אמנם לא סיפרתי בשבחו, אבל עוררתי את הקהל לבכי ולתשובה.

ועוד מספר הרב חיים ברלין חלום שחלם לאחר מכן שהספידו, וזה היה ביום י''א מנחם אב, ויהי בליל שבת קודש שלאחריו סמוך לאור הבקר, בא המנוח אצלי בחלום ואמר לי: יישר כח על שלא הגדת עלי שבח. ושאלתי ממנו מה נעשה בדינו בעולם ההוא, ואמר לי, שדין של מעלה חמור מאוד שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, וביחוד מקפידים על דברים האסורים שנדברו שלא כהוגן. ושאלתי עוד: איך עלה בדינו? והשיבני, שכל ימות החול לא הניחו לו לבא אלי בחלום ולתת לי ''יישר כח'', עד יום השבת שנתנו לו מנוחה והניחוהו להראות אלי בחלום. יותר לא דיבר מאומה ונעלם ממני, חלף הלך לו ולא ראיתיו עוד, והקיצותי וכו'.

חתן הגר''י בלאזר זצ''ל, הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ''ל, הוסיף על דברי האיגרת הזאת, כי שמע בעל פה מהר''ח ברלין זצ''ל, שאחרי שאמרו לו בחלום שדין של מעלה חמור מאוד וכו', הוסיף ואמר: אמנם על תלמיד חכם יש הרבה מליצי יושר, אולם מקפידים מאוד על חטא הלשון! עד כאן דברו.

כ - חטא הלשון נורא מאוד, אין מסנגר על חטא זה

תלמידי מורנו ורבנו הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ''ל בישיבת ''כנסת חזקיהו'' זוכרים ברטט כיצד היה מספר מעשה זה בהתרגשות שיצאה ממעמקי הלב ושואג כארי: ''אבל חטא הלשון נורא מאוד''! וחוזר ואומר: ''חטא הלשון נורא מאד! נורא מאוד חטא הלשון! אף אחד אינו בא להגן ולסנגר על החוטאים בחטא זה!! ''.

והיו הדברים מרטיטים את לב השומעים, והכל עמדו נפעמים לנוכח חרדת הדין ויראת החטא אשר השתקפו בהזדעזעותו הגדולה ובהתרגשותו הרבה של רבנו זצ''ל.

כא - המדבר לשון הרע יוצא נקי מכל נכסיו הרוחניים ומאבדם

אכן, מה נורא הוא חטא הלשון. (ילקוט לקח טוב)

לעתיד לבוא, ליום הדין, מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו: הלא לא עשינו זה! וישיבו להם: אותם שסיפרו עליכם רע הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם. וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלא לא עשינו, ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם אלה שספרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתווספו עליכם. (חובות הלבבות שער הכניעה פרק ז)

ואשר המגיד מהשמים ואמר למרן ה''בית יוסף'': דברי ''חובות הלבבות'' הללו הם אמת ויציב! ואילו היו יודעים בני אדם דבר זה, היו שמחים כשהיו שומעים שאומרים רע עליהם, כאילו נותנים להם מתנת כסף או זהב. (מגיד מישרים פרשת ויקהל). (נצור לשונך מרע)

ומעשה באחד מן החכמים שסיפרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שסיפר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכויותיך, ואני גמלתי לך בדורון זה ששלחתי לך. (חובות הלבבות - ארחות צדיקים)

וזהו באור הכתובים (תהלים ל''א, י''ט) ''תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם'' - יאלמו שפתי השקר של דוברי לשון הרע, שגורמים נזק לעצמם, שמאבדים זכיותיהם, והצדיקים זוכים בהם בעולם הבא, הם יראיך שנוטלים שכר נגד בני אדם אלה שדיברו עליהם לשון הרע. (מוהרי''ט פרשת תזריע). (מעם לועז)

מי שאינו לומד בספר היקר ''חפץ חיים'', אינו יכול להינצל מלשון הרע, אפילו שיודע שהוא עוון חמור עד מאוד, כמו מי שאינו לומד בשלחן ערוך הלכות שבת, שאינו יכול להינצל מחילול שבת אפילו שיודע שיש שבת בתורה, וזה ידוע ומפרסם לכל מי שלומד בספר הנזכר (ספר חשבון פרטי המצוות). (לשון חיים)

וכך כתב רבי אברהם מרדכי אלטר - האדמו''ר מגור: שתילמדו בספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'' על כל פנים בשני ימים בשבוע, ואעידה עלי שמים וארץ, כי אחרי שגמרתי הספרים הנזכרים לעיל הרגשתי בעצמי בזה פעולה לטובה. ולזאת, גם השלם במדותיו יתפעל על ידי זה, כי הכל צריכים לזה. (פסקי תשובה ג' רנ''ח)

כב - מדברי רבותינו בדבר החיוב ללמד בספר ''חפץ חיים'' - הילכות לשון הרע

וכך כתב רבי יחיאל מיכל רבינוביץ - גאון אב בית דין סטוצ'ין: החובה לקובע לימוד בספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'', דאם לא כן, בודאי יכשל בהרבה דיבורים אסורים... אין קץ להתועלת היוצא מלימוד זה כאשר ראינו בחוש. (פתיחת וסיום ''אפיקי ים'' חלק ב')

והגאון רבי איסר זלמן מלצר - גאון אב בית דין ור''מ סולצק ו''עץ חיים'' - כותב: מי זה לא ידע מגדולת וקדושת ספר ''חפץ חיים''... ודבר זה ידוע, שאפילו מי שכבר למד פעם אחת את הספר בשלימות, ואם אינו לומד בו בקביעות אינו נשמר כראוי מפרטי אסור לשון הרע. והסגולה היחידית להיות נזהר בדיוק הוא אך ורק על ידי קביעות בספר הקדוש תמיד. (הסכמתו לספר ''עיקרי דינים'', קיצור ד''חפץ חיים'' להרב דצדיק רבי שמואל הומינר זצ''ל). (נצור לשונך מרע)

צריך כל איש מישראל שיהיה לו בביתו ספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'', ויצמצם מעיסתו כדי לקנותם, כי מבלעדם לא יפתח איש הישראלי את פיו לדבר ולא יטה אוזנו לשמוע, כדי שלא יכשל באיסור תורה, חס וחלילה.

וחייב כל אדם לקבוע לו עיתים מיוחדים ללמוד בהם עד שידע הילכות לשון הרע ורכילות על בוריים, יחזור על עיקרי ההלכות והדינים בכל יום פעם אחת, וכן יעשה שלושים יום, ואחר כך בכל חדש פעם אחת, וכן יעשה שנה תמימה, ואחר כך פעם אחת בכל תקופה, וכן יעשה כל ימי חייו, וכמבואר סדר חזרה זה ב''באר הגולה'' ביורה דעה סימן א'. (עיקרי דינים - פתיחה)

קשה מאוד להעתיק בספר כל העניינים הנכשלים בו בעניין לשון הרע - רק קח דברי הרמב''ם עטרה לראשך וזכור אותו תמיד: דכל דבר שאם יתפרסם יוכל לגרום לחבירו היזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. (חפץ חיים)

כג - על מי מותר ומצוה לספר בגנותם

ודע, דכל מה שכתבנו בספר זה מעניין וגודל הזהירות מעוון לשון הרע, היינו למי שהוא עדיין בכלל ''עמיתך'', אבל באותן האנשים הכופרים בתורת ה', אפילו רק באות אחת, והמלעיגים מדברי חכמינו זכרונם לברכה, מצוה לפרסם דעתם הכוזבת לעיני הכל ולגנותם, כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים, וכמו שמבאר בספר ''חפץ חיים'' כלל ח' הלכה ה', עין שם. (שמירת הלשון - בהקדמה)

כד - ספורים בנושא ''לשון הרע''

אחד מנכבדי העיר וורשא - סוחר ידוע ותלמיד חכם - בא אל ה''חפץ חיים'' והזמין אצלו את כל ספריו, מלבד הספר ''חפץ חיים''. רבי ישראל מאיר תמה על הדבר ושאלו לסיבת הדבר. הסוחר השיב לו: היות שיש לו קשר ומגע עם הרבה אנשים לרגלי עיסקי מסחרו, אי אפשר לו בשום אופן להיזהר מלשון הרע ודיבורים אסורים, ולא תהיה לו איפוא כל תועלת מספר זה.

כשמוע רבי ישראל מאיר את דבריו, גילה לו, ששאל שאלה זו את רבי ישראל סלנטר, ורבי ישראל אמר לו, שכדאי להוציא - ספרו זה לעולם, כי אף אם לא יצליח אלא להוציא אנחה מלבו של יהודי בגלל לשון הרע, הרי בזה לבד, יש ערך רב והישג חשוב מאוד.

וזוהי אמרתו של רבי ישראל סלנטר: כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימי חייו, אף אם לא יועיל לו רק לחסום פיו מדיבור אחד של לשון הרע. (המאורות הגדולים)

מעשה בחבורה של יהודים יראי ה' שנכנסו לפונדק יהודי לסעוד שמה, והתחילו לחקור ולדרוש את בעלת הפונדק בנוגע לכשרות המאכלים, ותוך שהם ממתינים להכנת הסעודה, התחילו לדבר על הא ועל דא, ולא נזהרו בלשונם עד שדברו סרה על פלוני ועל אלמוני. שמעה הפונדקית שהייתה יראת שמים והוכיחתם: תימה לי על אנשים ככם המקפידים כל כך על מה שמכניסים בפיהם, ואינם מדקדקים במה שמוציאים מתוך פיהם.

במיטה שבפינת החדר שוכב נער בן שבע וקודח מחום, לידו רכון הרופא שבא לראות את שלומו. הילד בן השבע צייתן למופת, נשמע לכל הוראותיו של הרופא מבלי להוציא אנחה מפיו, עד שהגיע הרופא לפיו של הילד, וביקש ממנו להראות לו אם לשונו נקיה היא.

הילד - שמואל סלנט, שלימים שימש כשבעים שנה כרבה של ירושלים - נאנח אנחה ואמר: מי הוא זה שיכול להתפאר שלשונו נקיה היא, הרי חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ב''ב קס''ה): רב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע... (יחידי סגולה)

ושמעתי מפי קדשו של גאון ישראל, מרן רבי חיים עוזר זצוק''ל שאמר, שמרן הגאון ה''חפץ חיים'' זצוק''ל בעל ''שמירת הלשון'', שמר פיו ולשונו באופן מיחד, היינו שכשבא אליו איש, התחיל לדבר עימו דברי תורה ומוסר, והדבר היה נמשך מבואו ועד צאתו של האיש, ועל ידי ''ודברת בם'' היה מקיים ''ולא בדברים בטלים'', ומכל שכן האסורים.

ואלו דברי חכמינו זכרונם לברכה (חולין פ''ט): מה אמנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם. יכול אף לדבר תורה? תלמוד לומר: ''צדק תדברון'', באופן הזה, שעל ידי דברי תורה יעשה את עצמו אילם מדברים בטלים ולשון הרע. (אזנים לתורה)

מספר היה ה''חפץ חיים'': שמעתי על גאון אחד וצדיק בדור שלפנינו בעת שהיה צריך לדבר עם אנשים אודות עניני העולם, היה דרכו לבקש בחשאי מה' יתברך שישמרהו מלשון הרע.

ובאמת מקרא מלא הוא, כדמצינו ביעקב אבינו עליו השלום שאמר (בראשית כ''ח, כ'): ''אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך'', ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (ב''ר ע' ד') ''ושמרני'' - מלשון הרע. לפי שהלך אצל לבן שהוא מקור המירמה והרמאות, והיה ירא שמא ילמד ממעשיו, לפיכך אמר ''בדרך הזה'' דיקא! רוצה לומר ללבן, לאפוקי בעת שהיה בבית מדרשו של שם ועבר! לא היה צריך לירא מזה, ובני אדם כמונו צריכים בכל עת לבקש מה' יתברך על זה. (זכר למרים)

כה - ענשו של בעל הלשון - גלגול כלב

ולפעמים יתגלגל בעל לשון הרע בכלב, וכן הרגיל לאכול בשר טריפה או המאכילה לישראל.

וזה רמוז בתורה, דכתיב (שמות כ''ב, ל'): ''ואנשי-קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו'', וסמיך בתריה: ''לא תישא שמע שוא'', נמצא קרא ד''לכלב תשליכון אותו'' כתוב בין שני העוונות הללו, בין אוכל טרפה ובין מספר לשון הרע. לומר לך, שעל שני עוונות אלו יתגלגל האדם בכלב, כן כתבו המקבלים, והוא רמוז בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (מכות כ''ג): כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים.

וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כ''ב כ''א): ''הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי'', וסמיך ליה: ''אספרה שמך לאחי וגו' '', לומר, שאיני משתמש בלשוני לספר לשון הרע ולהיענש בגלגול הרע הזה, אלא אני משתמש בה להללך ולהזהיר את ישראל שיגורו ממך ושיהללוך. (חרדים)

פרש, דאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ערכין טו:): כל המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר. ואיתא בפרק שירה, כלבים אומרים (תהלים צ''ה) ''באו נשתחוה ונכרעה'' וגו', הרי דהכלבים מודים בעיקר. לכן המספר לשון הרע - דהוא ככופר בעיקר - ראוי להשליכו לכלבים, מידה כנגד מידה, שהם טובים ממנו, שהם מודים בעיקר (מראה עיני הכהן). (שער בת רבים)

ופשוטו הוא - כי דרכו של כלב תמיד להגביה קולו - ולהבעית, ולפעמים גם לנשוך למי שעובר לפניו, אפילו אם אותו האיש הולך לפי תומו, כן דרך בעל לשון הרע לקלקל בקולו על הכל, על כולם הוא מוצא עוולות ומבזה אותם, ועל כן ראוי הוא שיושלך לפני הכלבים ויבעיתוהו וינשכוהו כמידתו.

והנה סמוך לזה הכתוב: ''לא תהיה אחרי רבים לרעות''. ופירשו המפרשים, דהיינו, אפילו אם רואה באיזה עוון שהורגלו רבים לעבור עליו - שלא לילך אחריהם. ועל כן בענייננו, אפילו אם רואה שרבים ממכיריו ורעיו גם כן נכשלים בחטא הלשון, לא יפתה ליבו לילך בעקבותיהם. (שמירת הלשון)

כו - הנהגות גדולי ישראל וזהירותם מעוון הלשון

רבינו יום טוב ידיד הלוי, היה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וכפי שאמר עליו בנו, הרב הגאון רבי אליעזר ידיד זצ''ל, בהספדו בזה הלשון:

אדוני אבי הצדיק והחסיד שהיה הולך על רגליו הלוך ושוב מבית הכנסת לבית מדרשו, והיה שמח בחלקו ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, ומכבד את כל אדם כגופו, ואינו מקבל לשון הרע משום אדם, וכל שכן שלא ידבר הוא על אחרים. אלא אף אם היה בא אחד לדבר איתו, אז היה משיאו לדבר אחר והיה אומר לו: שמע נא החידוש הזה של דברי המוסר או מעשה של צדיקים או דברי תורה או קבלה, כל אחד לפי מה שהוא. וכן אם אחד גדול או קטן שואל לו איזה קושיא, הנה השב ישיב לו בכל כבוד. ולסוף, אם לא קיבל, אז אומר לו: עד כאן השיגה דעתי. וכן גם היה אוהב שלום ורודף שלום עם כל אחד. (סגולות ותפילות)

ספר לי רבי אברהם זלמנס, שהוא היה לומד ''קצות החשן'' יחד עם הגאון הצדיק רבי נפתלי אמסטרדם זצ''ל, ואחרי הלימוד היה מלווהו אל ביתו. ובכל פעם, אף בהיותם שקועים בסוגיא המסבוכת ביותר, רגיל היה רבי נפתלי לגשת אל הדלת המובילה לחדרי בני ביתו, והיה שואל: האם יש שם חלילה איזה עסק של לשון הרע... (המאורות הגדולים)

ומה טוב ונכון להתנהג, כמו ששמעתי שחכם אחד יעץ לאוהבו, שלא יעמוד בשום פעם בקיץ בשבת קודש אחרי סעודה שלישית סמוך לבית הכנסת ולבית המדרש לספר לאחד איזה דבר מה, כי משנים נעשים שלושה, ומשלושה - ארבעה, חמישה, שישה, עד שלבסוף נעשית חבורה גדולה, וכל אחד מספר עניניו ומסחריו שהיו לו בשבוע שעבר, ואי אפשר שלא יבואו על ידי זה ללשון הרע וליצנות, וכל זה נעשה בגרמו של ראשון שהביא לכל זה, על כן החכם עיניו בראשו.

ומי שקלקל עד עתה והחטיא את הרבים בעניין זה, ורוצה לתקן את נפשו, ידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (תנחומא כשלח, כ''ד): הצדיקים באותו דבר שחטאו - בו מתרצים. על כן, תחילת הכל, ירגיל את עצמו להתרחק מליישב בחבורת אנשים, נגד טבעו שהיה לו עד עתה, וכמו שכתב השל''ה רמז לזה מפסוק (ויקרא י''ט, ט''ז) ''לא תלך רכיל בעמיך'', וגם יראה לזכות את הרבים בלשונו ולהוכיחם ולזרזם לתורה ולמצוות, ולהביא שלום בין אדם לחבירו. (שמירת הלשון)

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו' (דברים כ''ד)

אם באת להיזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים, שדיברה באחיה ולקתה בנגעים (ספרי כ''ד, קמ''א). (רש''י הקדוש)

ואם כן, ממילא כאשר יקיים האדם מצות ''זכור את אשר עשה'' וגו' להודיעו לרבים ולפרסם הדבר, ממילא יהיה זה סיוע גדול גם לעצמו שלא ידבר דיבורים אסורים. וידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בכמה מקומות ''תלמוד גדול שמביא לידי מעשה'', על כן יראה כל אדם לקבוע זמן מיוחד שילמד בספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'', וכי האי גוונא המדברים בגודל החטא של איסור לשון הרע, והשכר הגדול המגיע לאדם השומר ממנו, ומחלקו יהיה חלקנו. (זכר למרים)

כז - מהי תשובתו של בעל הלשון?

אחד שאלני, אחר שעוררתי ברבים את גודל איסור לשון הרע, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ערכין טו:) שמגדיל עוונותיו עד לשמים, ואמר לי: ידעתי גם ידעתי כי עברתי על עוון זה כמה מאות פעמים, ואיני זוכר כלל את שמם לילך ולפייסם, וממני, שאני בן תורה, למדו כמה אנשים שלא להיות זהירים, בדבר, במה אוכל להתרצות לפני אדון הכל?

ותשובה על זה: ידוע שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (עיין שמות רבה כ''ג, ג'): הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו הם מתרצים, ועל כן יראה ללמד עניינים אלו ברבים, מתוך ספרי הפוסקים המדברים בדרך הלכה בעניין זה, (כמו מהרמב''ם בפרק ז' מהלכות דעות, והסמ''ג בל''ת י''א, או מתוך ספר החינוך בפרשת קדושים), שם יראה ויתבונן כי לא נופל הוא משאר איסורי התורה, ובהרבה פרטים הוא יותר חמור, [וצא ולמד מתוך ספרי האלפס, שמכל הש''ס קיבץ וקיצר בתכלית הקיצור, ואילו כשבא לעניין זה בפרק ב' ממסכת שבת, העתיק כל הסוגיות מפרק ג' דמסכת ערכין המדברים בעניין זה]. ואחר כך ילמד מתוך ספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'', שם קבצתי בעזרת ה' יתברך מתוך הפוסקים ההלכות השייכות לעניין זה, וכן האגדות המבארות את גודל אושרו של האיש הזהיר, אשרי חלקו, וכמה חיוב על האיש לברוח מן העוון הזה כבורח מן האש. את כל אלה ילמד ויתחזק לקיימם, ואז בודאי הקדוש-ברוך-הוא ימחל לו על העבר, ויעזרהו על להבא שלא ליכשל עוד. יעזור הקדוש-ברוך-הוא ויחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן. (כבוד שמים)

כח - תפלה על שמירת הלשון

נכון שיבקש בקשה זו, בבוקר אחר התפילה, ועל ידי זכירתו בפה, יהיה לו דבר זה למזכרת שלא ילכד בדיבורים אסורים.

רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, א-ל רחום וחנון, שתזכני היום ובכל יום לשמור את עצמי מלספר ולקבל לשון הרע ורכילות.

ואזהר מלדבר אפילו על איש יחידי, וכל שכן מלדבר על כלל ישראל, וכל שכן מלהתרעם על מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא.

ואזהר מלדבר דברי שקר, חנופה, ליצנות, אונאת דברים, הלבנת פנים, גאוה, מחלוקת, כעס, וכל דיבורים אסורים.

וזכני שלא לדבר כי אם דבר הצריך לענייני גופי ונפשי, ושיהיו כל מעשי ודבורי לשם שמים.

(מתוך נוסח התפלה שסדר רבנו ה''חפץ חיים'' זצ''ל, בסוף ספרו ''חובת השמירה'').

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה