פרק כ' - לדון לכף זכות
והוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות פרק א' מ''ו) וזהו סיבת מניעת הקטטה בין החברים, וריבוי השלום, ולא עוד אלא גם שדנין אותו מן השמים לכף זכות. (מנורת המאור)
א - הדרך הטובה ביותר לסלק השנאה - לדון לכף זכות
מצות עשה מהתורה לדון את כל אחד מישראל לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב, שנאמר (ויקרא י''ט, ט''ו): ''בצדק תשפוט עמיתך'' (ספר המצוות קע''ז)
ומצות עשה זו גורמת לקיומה של כל תורת בין אדם לחבירו, שכיוון שמטה משפט חבירו לכף זכות גורם שיאהבהו, ולא יעבור על ''לא תשנא'' ו''לא תקום ולא תטור'' ושאר מצוות, והיא הסיבה להיות בין אנשים שלום ורעות. (איש ורעהו)
ב - מדיני המצוה - לדון לכף זכות
כתב רבנו יונה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשופט דברו ומעשהו לצד חובה ולצד הזכות, אם האיש ההוא ירא אלקים, נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה.
ואם הוא מן הבינונים, אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו, יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכז:): הדן את חבירו לכף זכות, המקום ידינו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה, שנאמר: ''בצדק תשפוט עמיתך''. ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.
ואם האיש ההוא רב מעשיו לרע, או בחינתו כי אין יראת אלקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה, שנאמר וכו'. (שערי תשובה)
ואם הוא איש שלא תדעהו ואינך מכירו, והמעשה בלתי מכריע לאחד משני הקצוות, צריך בדרך החסידות לדון אותו לכף זכות. (פיהמ''ש להרמב''ם)
ג - הדן לכף זכות - מקל צער השכינה \ סיפור
כתב רבנו החיד''א זצ''ל: אפשר לומר במה שכתבתי בכמה מקומות, דשמעתי מפה קדוש, הרב המופלא עיר וקדיש כבוד מורנו הרב רבי חיים בן עטר ז''ל, מעשה בחכם אחד שביזהו עשיר אחד ומחל לו תכף, וטעמא טעים, דאמרו בזוהר הקדוש דחטאוי דבר נש מכבידין גדפהא דשכינתא, ואם כן, אם איני מוחל לו - יש לו עוון, וחס וחלילה יש סרך צער לשכינה, ואם אני מוחל לו - לא נשאר עוון זה, ואני מקל בצער השכינה. אלו דברי פי חכם חן, וזה חסידות.
וממנו נלמד, דאם יש לדון לחבירו לחובה - אם דנו לחובה הוא עשה עוון ויש צער לשכינה. ואם דנו לכף זכות - אם כן לא חטא - ומקל צער מהשכינה. ועוד, שאם באמת לא חטא והוא דנו לחובה - הוא חוטא, והוא עצמו גורם צער לשכינה. וכבר כתבנו בעניותנו במקום אחר, דהרבה תועלת מגיע כשאדם מליץ טוב בעד חבירו, שגורם לסתום פי המקטרגים למעלה ומגביר הרחמים.
ואפשר שזה רמז ''בצדק'', שהיא השכינה שנקראת צדק. ''תשפוט עמיתך'', שתדין חברך לכף זכות, כי בזה אתה מקל בצער השכינה כביכול, חס וחלילה, באופן שכאשר תשפוט עמיתך, תן דעתך בשכינה, ותדון אותו לכף זכות. (מראית העין)
ד - החורץ משפט חבירו לחובה - חורץ בזה את משפטו של עצמו לחובה
שמעתי בשם הבעל שם טוב, שאין נגזר על אדם שום גזר דין אלא אם כן הוא פוסק בעצמו כן. והעניין, כי בודאי אם ישאלו לו בפרוש לחרוץ דין על עצמו, בודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן, ויהפך בזכותו של עצמו, ולכן מראין לו אדם שעשה איזה עבירה מעין מלאכתו - מלאכת עבירה שלו והוא פוסק עליו את הדין באופן חופשי, ובזה למעשה חורץ את דינו עצמו שעשה אף הוא כעין אותו מעשה, וכעין שמצאנו בדוד המלך עליו השלום ''בבא אליו נתן הנביא'' וכו', וסיפר לו מעשה האורח (ש''ב י''ב, ה', ו'), ענה ואמר: ''חי ה' וכו', ואת הכבשה וכו' '', אזי נפסק הדין על דוד כאשר יצא מפיו.
ולכן ציוו חכמינו זכרונם לברכה (שבועות ל') ''והוי דן את חברך לכף זכות'', כי בזה מלמד הזכות הזה על עצמו.
וזהו שאמר (תהלים ל''ט, ט'): ''מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני'' - שלא אחרף מימי את הנבל ואלמד עליהם זכות, ובזה תציל אותי מכל פשעי, שזכות זה יהיה עלי גם כן, ודפח''ח. (בעל שם טוב על התורה)
ה - הדן לכף זכות מעלתו חשובה מאוד בשמים עד ששולחין לו שלום \ סיפור
כשאדם מתעסק בדברי מצות וגמילות חסד ושלום, ואינו חושד בחבריו, אבל דן אותם לכף זכות, יש לו שלום בארץ, וגם מן השמים משליחין לו שלום, כמו שמצינו באבא אומנא (תענית כ''א:) אף על פי שלא היה אדם גדול, אלא בשביל מעשיו הטובים. וכן מספרת הגמרא על אבא אומנא שהיה נוהג לדון כל מעשה לכף זכות, למרות שהיה נראה כמעשה רע. פעם שלח אביי שני תלמידי חכמים לנסותו ולבדוק במעשיו הטובים. באו לביתו, אכלו ושתו, ונתן להם מקום ללון, וקפל תחתיהם תכשיטי צמר לישון עליהם. בבוקר לקחו האורחים את הבגדים שישנו עליהם, קיפלו אותם והביאו אותם לשוק למכרם, ופגשו את אבא אומנא. אמרו לו: מבקשים אנו מכבודו שיאמר לנו כמה - הן שוים ותן לנו מעות תמורתם, ובכך רצו לבדקו אם יחשדם כגזלנים, או שיאמר ששוים הם פחות מערכם האמיתי. אמר להם: כך וכך הם שווים. שאלוהו: ואולי שווים הם יותר? ענה להם: אני קניתי אותם בסכום זה שאמרתי לכם. לאחר שנכחו לראות שאדם נאמן הוא, אמרו לו: במה חשדתנו בעת שלקחנו ממך את הבגדים? אמר להם: חשבתי שנזדמנה לכם מצות פדיון שבויים וצריכים אתם למעות והתביישתם לבקש ממני מעות, ולכן לקחתם את הבגדים. אמרו לו: מטרתנו היתה לנסות אותך ועמדת בנסיון, וכעת קח בחזרה את הבגדים. אמר להם: איני רוצה לקבלם בחזרה, כי מאותו רגע שלקחתם, אמרתי שיהיו לצדקה. ועבור מעשים אלו נתנו לו מן השמים שלום בכל יום, שהיתה באה אליו בת קול מן השמים בכל יום ואומרת לו ''שלום עליך''. (תענית כ''א)
ועל כן אמרו בפרק קמא דאבות (משנה ו): ''והוי דן את כל האדם לכף זכות''. וזהו סיבת מניעת הקטטה בין החברים וריבוי השלום, ולא עוד, אלא שדנין אותו מן השמים לכף זכות, כדגרסינן במסכת שבת פרק מפנין (דף קכ''ז) וכו'. (מנורת המאור)
ו - כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם
אמר רבנו חיים מוולוז'ין זצ''ל: דבר מנוסה, אם יהיה לאדם שונאים, חס וחלילה, אם יפעול אצלו שהם צדיקים גמורים, וידון אותם לכף זכות, תכף יתהפך לבבם לאוהבים לו. (ארחות חיים)
ז - כף זכות - עד היכן \ סיפור
תנו רבנן, הדן את חבירו לכף זכות - דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד פועל שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ( (בשאילתות פרשת שמות סימן מ') הגירסא מעשה ברבי עקיבא בן יוסף שהיה נשכר אצל רבי אליעזר בן הורקנום יעוין שם - יפה עינים. והנצי''ב מפרש שם, שזה היה עוד קודם הזמן שלמד רבי עקיבא תורה, אולם מדות נפלאות היו לו.) הגיע ערב יום הכפורים, אמר לו: תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי. תן לי קרקע - אין לי. תן לי בהמה - אין לי. תן לי כרים וכסתות - אין לי. הפשיל כליו לאחוריו אותו פועל והלך לביתו בפחי נפש.
לאחר הרגל, נטל בעל הבית שכרו בידו, ועימו משא ג' חמורים; אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של פועלו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו.
אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות, במה חשדתני? אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה, במה חשדתני? אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע, במה חשדתני? אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פרות, במה חשדתני, אמרתי: שמא אינן מעשרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני? אמרתי: שמא הקדשת כל נכסיך לשמים.
אמר לו: העבודה כך היה, הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי כל נדרי, ואתה, כשם שדנתני לזכות, המקום ידין אותך לזכות. (שבת קכז:)
וכן מובא שם בגמרא עוד עניינים, דהכף זכות היה יותר רחוק מהכף חוב, ואף על פי כן היו זהירים לדון לזכות, יעוין שם.
ח - מעשה נורא מחוסר זהירות לדון לכף זכות
הגאון הנודע, רבי שמואל שטראשון זצ''ל, מגדולי התורה המפורסמים שבוילנא, הנודע במיוחד מחבוריו ''הגהות הרש''ש'' על המשניות ועל כל הש''ס ועוד ספרים, היה גאון עצום בקי בכל חדרי תורה, והיה ידוע גם כעסקן גדול בצרכי ציבור. מנהל היה בין השאר ''קפת גמילות חסד'' לנזקקים, הגמ''ח היה מנוהל בקפדנות, מתוך חשש, שבלאו הכי עלול כל הקרן להתפורר במשך הזמן.
קרה פעם שיהודי פשוט לקח אצלו 100 רובל הלוואה מקופת הגמ''ח, על תנאי לפורעו תוך ארבעה חודשים. ויהי היום, כעבור זמן זה והגיע זמן הפרעון, בא הלווה לביתו של הרש''ש, אך משלא פגשו שם, הלך לבית מדרשו, מקום שישב ועסק בתורה. בשעה שנכנס הלה לבית המדרש, ישב הרש''ש שקוע ראשו ורבו בגמרא שלפניו, מבלי שיתן לבו מי בא ומי יוצא. היהודי נגש אליו, והניח לפניו על הגמרא שטר בן מאה רובל, באומרו שזה עבור פרעון החוב. הרש''ש בהיותו שקוע בלמודו, נענע בראשו, והלה קבל את זה כרמז שהכל בסדר, ויצא והלך לו.
אבל האמת היתה, שהרש''ש כלל לא שם לב על זה, בהיותו שקוע כליל בלמודו. ויהי כסיימו את סדר למודו, סגר את הגמרא ביחד עם השטר בן המאה רובל, הכניס אותה לארון ופנה לביתו.
הרש''ש, כמנהגו, היה בוחן בכל יום את רשימת הלווים, ובהגיע מבט עיניו לשמו של היהודי הלז, ראה שעדין לא פרע את חובו, אבל הוא עמד והמתין לו עוד מספר שבועות, ושלח להודיעו שיפרע את חובו. הלה בא וטען - ''הלא החזרתי לכבוד הרב את החוב בהיותו יושב בבית המדרש ביום הפרעון''. הרש''ש חשב שהלה משקר, ובחששו על גזלת כספי ציבור, הזמינו לדין תורה.
כל העיר המתה מהמעשה הזה, כיצד יתכן שיהודי פשוט זה אינו מתבייש לשקר, ולא עוד הוא משלם רעה תחת טובה. והיהודי הזה אשר נחשד לשוא, סבל עגמת נפש ובושה בכל מקום שהיה נקלע. הגיע הדבר לידי כך, שבנו - אשר התבייש מאוד במעשה אביו - נאלץ לעזוב את העיר וילנא ולעקור לעיר אחרת, לבל יספוג עלבונות עקב ''פשעו'' של אביו. ויהי היום והרש''ש היה צריך לעיין בגמרא זו, שלמד בה אז, והנה לפתע מוצא הוא את המאה רובל אשר פרע לו היהודי הזה בהיותו יושב בבית המדרש. הגאון חש עצמו אשם מאוד בכל הצער ועגמת הנפש שנגרם ליהודי הלז.
מיד שלח הגאון להזמינו אליו ואמר לו: אמר נא לי, במה אוכל לפייסך על כל מה שנגרם לך, אני כמובן אבקש מחילה מאתך בפני עם ועדה למען ידעו את האמת לאמתה.
ענה לו היהודי: מה תועיל בקשת מחילה, הקהל לא יאמין, בחושבו שפיוסך נעשה רק להצילני מבושה, ואני אשאר בעיניהם אותו שקרן, וגם בני הבחור עזב את העיר מרב הבושה, ומה תועיל בזה בקשת המחילה?!
הגאון הרש''ש שקע בהרהורים, ופנה לפתע אליו והגיד לו: שלח נא להביא את בנך שעזב את העיר אלי, ואני אקחהו לחתן לביתי, בזה אני מקוה שהעיר תדע שאתה נקי וישר.
האב המופתע עשה כמצוות הרב, ואמנם לאחר מספר ימים התקיימה מסיבת אירוסין, ונכתבו ''תנאים'' בין שני מחותנים - הגאון הרש''ש ואותו יהודי. (''ילקוט אהבת ישראל'')
למדנו ממעשה זה ב' דברים:
א': יש ללמד זכות על כל אדם מישראל, שהרי יהודי זה פרע חובו לרב, ובכל זאת טעו בו וחשדו בו שרשע הוא.
ב': המצער אדם מישראל, חייב לחפש כל דרך לפייסו, עד שימחל לו מחילה גמורה וכבודו ישוב לאיתנו.
ט - לשפוט במתינות - מונע שפיכת דם נקי \ סיפור
בעת שהגאון בעל ה''כתב סופר'' - רבה של פרשבורג, בנו של הגאון הנודע ה''חתם סופר'' - הצליח להשפיע על ממשלת הונגריה, שהקהילות החרדיות יוכלו להינתק מהקהילה הכללית הכפופה להשפעות הרפורמה ויקבלו מעמד מאושר, על מנת שיוכלו להתארגן ולחיות בקהילות נפרדות הפועלות אך ורק על פי השלחן ערוך, ובסיעתא דשמיא עלה הדבר בידו, ידעו הכל שניצחון זה הוא פרי שנבט לאחר הזריעה שזרע ה''חתם סופר'' ברב יגיעתו בארגון היהודים החרדים תחת דגל התורה.
באותה שעה כנס ה''כתב סופר'' את כל גאוני וצדיקי הונגריה לעצרת חגיגית, במטרה לחזק את החיים הרוחניים ולעמוד על המשמר.
בשעת הכנס דרש בפני הבאים הגאון ה''כתב סופר'', ובין דבריו אמר: ''מורי ורבותי, במעמד מרומם וחשוב זה, יש לי הכבוד להראות לכל האורחים דבר חשוב אשר בידי, ירושה מאבי זצ''ל והוא מאביו, וכן הלאה מדורי דורות בן אחר בן - עד לזמן בית המקדש. לדבר זה אין בכלל ערך, ואנו שומרים עליו כעל אוצר יקר אשר כל הון לא ישוה לו, זהו ''שקל הקדש'' אשר השתמשו בו בזמן הבית. עד כמה שידוע לי, היא המטבע היחידה בעולם היהודי. אני רוצה להציע אותה לפני באי הכנס, כדי שכל אחד יוכל לעין בצורתה וגדלה, שאגב היא נוגעת לכמה דינים חשובים, כל אחד ימסר לשני, וכמובן להחזירה אלי לאחר מכן''.
כמובן שההתענינות סביב המטבע היתה רבה מאוד, והכל בדקו את שקל הקדש. בזהירות רבה, וכך עברה שעה ארוכה כשהמטבע עוברת מאחד למשנהו.
לפתע נשמע קול: היכן השקל?, ואכן התברר שהשקל נעלם, ה''כתב סופר'' נרגש, מבלי להבין כיצד קרא הדבר, קם ופנה בדברים אל הנאספים ואמר: יודע אני ובטוח, שבלי כל כוונה רעה נעלם השקל, אולם אפשר שאחד הנאספים החליפו בשוגג במטבע שלו, ועל כן מבקש אני, אחר המחילה, שכל אחד יבדוק בין מטבעותיו שבכיסיו, שמא ימצא השקל.
המסובים עשו כבקשתו - ולא נמצא דבר.
ה''כתב סופר'' בראותו שזה לא הועיל, הציע שכל אחד ואחד יחפש בבגדי חבירו, ואפשר שבדרך הזאת ימצא השקל.
אולם להצעה זו התנגד זקן אחד, תלמיד חכם מתלמידיו של ה''חתם סופר'', ובקש שימתינו עוד רבע שעה. הקהל הסכים לבקשתו. ומשחלף הזמן ועדיין לא נמצא השקל, קם הזקן ובקש שימתינו עוד רבע שעה. הקהל כבר היה מחוסר סבלנות לגמרי, והתנגד לבקשתו זו אשר היתה ללא כל נימוק, אבל ה''כתב סופר'', בהכירו שזקן זה הינו מחשובי תלמידיו של ה''חתם סופר'', ביקש מהקהל שאכן יסכימו להצעתו וימתינו עוד רבע שעה. ומשחלפה אף היא, וכבר כמעט התחילו להטיל חשד על הזקן, קם שוב הזקן, וכשדמעות בעיניו חזר ופנה לנאספים ובקש שיואילו להמתין עוד רבע שעה, והבטיח שיותר לא יבקש להמתין.
והנה לפתע נכנס המשמש של ה''כתב סופר'' ובפיו בשורה: הנה המטבע, הנה שקל הקודש!!!, עמד השמש והסביר לפני כל הקהל, כי בשעה שנער את המפה בחוץ מכל הפסלת שהיה עליה, באותה שעה כנראה נפלה גם המטבע, ועתה שעבר שם שנית, התנוצצה היא אליו מבין כל שיירי המאכל והפסולת.
עתה היפנו כלם מבטיהם לעבר אותו תלמיד חכם זקן בכדי שיסביר את פשר התנהגותו.
קם אותו זקן ואמר: אני מתלמידיו של ה''חתם סופר''. בשעה שהזמינו אותי לכנס חשוב זה, חשבתי בלבי להביא לפני באי כנס זה דבר אשר יעניין ביותר את כל הקהל, ומאחר שיש בידי שקל מזמן בית המקדש אשר אצלי בירושה מדור אחר דור, אמרתי להציע זאת לפניהם, אולם מששמעתי מבנו של רבי, ה''כתב סופר'', איך החשיב והרבה להעריך את המטבע שברשותו, ותרתי אני על הרעיון משום כבוד בנו של רבי זצ''ל. והנה בשעה שהמטבע נאבדה ועלה הרעיון בדעתו של ה''כתב סופר'' שכל אחד יחפש בבגדו, הרי בודאי שבכיסי היתה נמצאת המטבע ''האבודה'', וחשבתי בלבי על גודל חילול ה’, ואיך תרד קרנו של רבי זצ''ל שכך נהג אחד מתלמידיו, ובאם הייתי אומר: אף לי היתה מטבע כזאת, הרי היו לועגים לי, ועל כן בקשתי שימתינו כמה רבעי שעה, ובאותה שעה הייתי נושא תפלה להקדוש-ברוך-הוא שיעזור לי שלא אתבייש כל כך לעת זקנה, ושלא תבוא על ידי תקלה נוראה כזו של חילול ה’, ואכן התקבלה תפילתי - והמטבע אכן נמצאה, הנה השקל הקדושה - סיים הזקן את דבריו, בהצביעו על המטבע שבידו.
משסיים הלה את דבריו, פנה ה''כתב סופר'' אל הנאספים הנדהמים ואמר: עלינו להודות לה' יתברך שהביא לסיום כזה מוצלח במעשה זה שהיה, ובזה הרי נמנע חילול ה’ נורא, שהרי מי היה מאמין לו - הכל היו בודאי משוכנעים שאין עוד מטבע כזה בעולם, אבל מצד שני, צריך מעשה זה ללמדנו, שהפרוש ''והוי דן את כל האדם לכף זכות'', שהתורה הקדושה וחכמינו זכרונם לברכה ציוו לנו, הכוונה, שגם במקרה שלפי כל הסימנים שיש בידך אתה מחליט כמעט בוודאות שהלה אשם, צריכים גם אז למצוא זכות עבורו, ואם כל הכנס התאסף ובא רק בשביל לימוד זה - דיינו! (אלופינו מסובלים)
י - לברר את המעשה מהנחשד ולא להשאיר בליבך את החשד
ספר רבי אריה לוין:
פעם אחת השתתפתי בהלוויתו של אחד מנקיי הדעת מירושלים, לאותו נפטר היה ידיד ורע משכבר הימים, שהיו נאהבים ונעימים בחייהם, ושעבדו במחצה אחת במשך שלשים שנה. לפתע ראיתי שידידו זה פורש מן ההלויה, שהיתה בתחלת דרכה, אינו מלוה את חבירו המנוח לבית עולמו כראוי, ובמקום זה נכנס לחנות פרחים שהיתה בסמוך, כדי לקנות עציץ...
חשבתי בלבי: הכך ינהג ידיד לחבירו הקרוב שהיטיב עימו - בחייו, ולא יגמול עימו חסד של אמת? כלום אינו יכול למצוא שעה אחרת לקנות את העציץ, והוא צריך לקנותו בעת ההלויה דוקא? כדי לא לעבור על הכתוב (ויקרא י''ט, י''ז) ''הוכח תוכיח את עמיתך'', נגשתי אליו והוכחתיו על פניו ואמרתי לו: ילמדני ואדע גם אני, הלא שנים היית רע כאח למנוח, ומדוע פרשת מהלוויתו כדי לקנות עציץ?
הסביר לי אותו יהודי ואמר: מזה שנים מטפל אני במצורע אחד והוא מת אתמול, מטעמים מובנים החליטו הרופאים - שאינם יהודים - לשרוף את כל בגדיו וחפציו, שבכללם היה זוג תפילין. התקוממתי בכל ליבי שישרפו את התפילין, ואז סוכם ביני לבין הרופא, שעד שעה שתים-עשרה בצהרים, אביא עציץ, והתפילין יונחו בתוך העציץ העשוי חרס, ויגנזו בתוך האדמה - כדין. מוכרח הייתי - אפוא - לרוץ ולקנות את העציץ על מנת לקבור את התפילין.
מאז - הוסיף ואמר רבי אריה - קבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות... (מתוך ספר ''ילקוט אהבת ישראל'')