אור ברסלב
כנסת ישראל פרק י''ט - הסר כעס מלבך

כנסת ישראל

פרק י''ט - הסר כעס מלבך

פרק י''ח - מחלוקת בין העדות השונות

''והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך'' - וזו היא המידה טובה שבכל המדות. (ספר חסידים ע''ב)

אם הוא מושל ברוחו בשעת כעס - זו אחת מן המידות הנכבדות שבעולם (מאירי עירובין ס''ה, ב')

אמר רבי יונתן: כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטין בו, שנאמר: ''והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנום וכו'. (נדרים כ''ב)

א - כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה

אמרו חכמינו זכרונם לברכה: ''כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה''. והסיבה לכך פשוטה, שהרי מהי עבודה זרה שעובדים העובדי העבודה זרה? סוברים הם בטיפשותם שהשמש או הירח שהם הפועלים בבריאה הם המשגיחים על ענייני בני אדם, ואינם יודעים שיש בורא לעולם, מלך חי וקיים, שהוא ורק הוא משגיח על הכל, והכל מאיתו יתברך ואין דבר נעשה בעולם מבלתי רצונו.

כן הוא סברת הכועס. כשחבירו מכעיסו ולא עושה את רצונו, במקום שיחשוב שכן רצון ה' שלא יעשה הדבר כפי רצונו או כפי מחשבתו, כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' תקום. אדם מתכנן לעצמו הרבה דברים, אני אעשה כך או כך, אבקש מפלוני שיעזור לי וכדומה, ואינו מבין שרק עצת ה' היא תקום, ולכן כועס כשלא נעשה רצונו. אבל המאמין שרק עצת ה' היא תקום וכל מחשבותיו ותוכניותיו יתקיימו רק אם רצון ה' בכך, וכן חבירו לא יעשה לבקשתו רק אם יתן ה' בלבו לעשות את בקשתו - לעולם אינו כועס ומקבל באהבה את כל הקורות אותו.

ב - חמר עוון הכעס (מספר הסר כעס מלבך)

כעם הוא מן המידות הרעות אשר ישחיתו העבודה, כי כל מי שיש לו כעס, לא תתישב העבודה בליבו בשעת כעסו, לא ישים אל ליבו לכל מה שיעשה. רק ירבה שבועות ויחלל שם שמים, ויהרוג לרעהו, ויזיק לרעהו, ואפשר בעלות חרון אפו ילך ויעבוד עבודה זרה, או יתאבד ויהרוג נפשו. ועל כן, לא יבטח האדם בעבודתו את ה' אם לא יוכל לכבוש כעסו. (ספר הישר לר''ת, שער ו')

הכעס יביאהו אל כל מיני הנקמות וההכאות והרציחות ודומיהן. (מאירי חבור התשובה מ''א, פ''ד)

והנה הכעסן כדאי להחריב עולם מלא, אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל. והוא סר טעם ממש ככל החיות. הטורפות, ועליו נאמר (איוב י''ח, ד'): ''טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב ארץ''. והוא קל ודאי לעבור כל מיני עבירות שבעולם, אם חמתו תשיאהו להם, כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו, ואל אשר יביאהו ילך. (מסילת ישרים י''א)

כל מי שהוא כועס, אוולתו נראית וחרפתו נגלית בעיני הבריות, מפני שהכעס גורם לו טירוף הדעת. כעניין שנאמר (משלי י''ב ט''ז): ''אויל ביום יוודע כעסו'', כלומר, באותה שעה שכועס, נודע כעסו ואולתו. משלו חכמים משל, למה הדבר דומה? לקדירה שהיתה נתונה על גבי גחלים, כל זמן שאינה רותחת אין אדם יודע מה שבתוכה. עלתה רתיחתה - הרי היא פולטתה לחוץ והכל רואין אותה. (מעלת המידות, מעלת הרצון)

כל הכועס, יצר הרע מתגרה בו וגורם לו לחטוא. כעניין שנאמר (משלי כ''ט, כ''ב): ''איש-אף יגרה מדון ובעל חמה רב-פשע''. (שם)

הכועס - אינו טועם מה שאוכל, אינו משכיל מה שעושה, חייו ימאסו, גופו נמאס, ישנא לעצמו, ימאסוהו חבריו, בניו ואישתו ירחקו ממנו, יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא ידע, וקלל במלכו ואלקיו. אוי לה למידה שתצטרך תמיד למחילה! וכאשר ימחלו עליה חבריו, כיסתה פניו כלימה. ועל כן אמר שלמה (משלי י''ט, י''א): ''שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבר על-פשע''. ואומר: ''כבד ראש ונטל החול, וכעס אויל כבד משניהם''. (מדרש שמואל אבות ה' י''ד, בשם הרי''א)

הכעסן מאבד את חינו בעיני הבריות, והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקבלים בעיני הבריות. ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים, אין העולם למדים ממנו. (אורחות צדיקים שער הכעס)

מורי האר''י ז''ל היה מקפיד בעוון הכעס יותר מכל שאר עבירות, ואפילו כשהוא כועס בשביל מצוה, וכעניין משה [שכעס במי מריבה, ומלחמת מדין]. והיה נותן טעם לזה ואמר: כי הרי כל שאר העברות אינם פוגמים, אלא כל עבירה ועבירה פוגמת באבר אחד, אבל מידת הכעס, פוגמת כל הנשמה כולה ומחלפת אותה לגמרי.

והעניין הוא, כי כאשר יכעס האדם, הנה הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה. וזה סוד מה שאמר הכתוב: ''טורף נפשו באפו'' וגו', כי ממש טורף נפשו הקדושה ועושה אותה טריפה, וממית אותה בעת אפו וכעסו, כמבואר בזוהר.

ואף על פי שעושה האדם תיקונים לנפשו, ותשובה מעולה על כל עוונותיו, ומצוותיו רבות וגדולות, הכל נאבדים ממנו לגמרי! לפי שהרי אותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים טובים, נתחלפה בטמאה והלכה לו. דצריך שיחזור פעם אחרת לתקן כל התיקונים הראשונים שעשה בתחילה. וכן הוא בכל פעם ופעם כשהוא כועס. נמצא כי בעל הכעס אין לו תקנה כלל, כי תמיד הוא ככלב שב על קיאו, וכו'. (שער רוח הקודש, לרבי חיים ויטל בשם האר''י)

מי שהוא בעל כעס, אי אפשר לו כל ימי היותו בעל מידה זו להשיג שום השגה, אפילו אם יהיה צדיק בכל דרכיו, לפי שהוא בונה וסותר את כל מה שבנה על ידי כעסו ומסלק נשמתו הטהורה ועושה את עצמו טרפה. (שער רוה''ק נגיד ומצוה לרח''ו)

אי אפשר לאדם להשיג מעלת הקדושה והתשובה עד שיקנה בלבו מידת הענווה יָפֶה, ויסלק ממנו מידת הכעס מכל וכל.

וכמה שיטרח להשיג הקדושה, הנה כאשר יכעס, ברגע יסתלק הכל, ונמצא כל מה שטרח הוא לריק ולהבל. וכאשר יחזור בתשובה ויטרח שוב להתקדש, הנה אם יחזור ויכעס, הרי מאבד שוב עמלו, ואין לדבר סוף. מה שאין כן בשאר עבירות, אינם טורפים ועוקרים את הנפש, רק פוגמים אותה. ובתיקון יחידי של אותה עבירה יסיר הפגם ההוא. אך בקלקול הכעס, צריך תיקונים רבים להחזיר נשמתו הקדושה הנטרפת ממנו. (שם, וראשית חכמה שער ענוה, ג')

לב האדם הוא היכל השכינה. והכועס, שנחשב כעובד עבודה זרה, הרי הוא מכניס צלם בהיכל, ומגרש את השכינה מליבו. (ראשית חכמה).

כעס הוא אבי אבות הטומאה. למען הרחמים, הסירו מידה מגונה זו מכם. אדרבה, תראו פנים שוחקות עם אנשים. (צוואת רבי שבתי בן השל''ה)

הכעס אינו רק ענף לטומאה, אלא אבי אבות הטומאה, כמו הגאווה. כי הכעס מטמא את האדם מלגו ומלבר [מבפנים ומבחוץ] ועוקר הנשמה מכל וכל, שלא נשאר בו אפילו גיד אחד בקדושה. (מדרש פנחס)

ג - תוצאות מסכנות \ עובדות

ראינו ושמענו כמה מקרים, שאבות שהיו כעסנים גדולים, היכו לבניהם הגדולים באכזריות, ולאות נקמה הבנים עזבו את הבית, התפקרו ונהפכו לפורקי על גמורים. (ארך אפים א, ל''ב)

ועוד מעשה שהיה, באדם אחד שכעס על אישתו, וכאות נקמה לא רצתה להיטהר, והעדיפה להישאר בטומאתה, ובאחד הימים בגבור יצרו עליו, לא עמד בנסיון ונכשל בכרת, רחמנא לצלן. וכמובן שגם האשה תשא את עוונה בזה. אבל הגורם העיקרי לזה היה הוא בכעסו, כי אילו היה נח לרצות, היה מתפייס וניצל. (שם ל''ה)

פעם ראיתי אדם אחד בגבור כעסו, חטף עוף אחד בראשו, והשליכו באכזריות לארץ וריסקו. ועבר בזה באיסור ''צער בעלי חיים'', ובאיסור ''בל תשחית''. (שם א, מ''ה)

ומה נאמר ומה נדבר, כי, בעוונותינו הרבים, התרבו מעשי רציחה בארץ הקודש, וכמובן שהסיבה שמביאה לכך היא רגזנותם. ומפליא הדבר ממקרי הרצח שבאו מדברים פעוטים ביותר. כמעשה ביהודי שרצח בערב יום הכיפורים את שכנו בגלל סכסוך על פח אשפה... או חקלאי שרצח את שכנו בגלל צנונית שזרע גם הוא... או בעל חנות מכלת בתל-אביב שרצח את שכנו בעל מסעדה, היות ומכר גם הוא לחמניות כמוהו...

אין צורך להאריך, העובדות מדברות בעד עצמן, ופרושים אך למותר. אוי לדור שכך עלתה בימיו! (הסר כעס מלבך)

ד - עד דכדוכה של נפש \ סיפור

מעשה ביהודי אחד בשם זלמן מעיירה ששמה לא פורש, ש''הצטין'' מאוד במידת הכעס, על כל דבר-לא-דבר היה מתרתח, ולכן כינוהו בשם ''זלמן כעסנר''. לימים, כשהגיעה שעתו להפטר מהעולם, נכנסו אליו אנשי חברא קדישא ושכניו, להיות נוכחים בשעת יציאת הנשמה. הקול נשמע בעיירה כי זלמן הולך להסתלק. כמה ילדים שובבים שהיו סקרנים לראות את מחזה הפטירה, וביודעם שלא יכניסום פנימה, עלו וטפסו על החלונות והשקיפו לתוך החדר.

זלמן שוכב על מיטתו, ובעוד כמה רגעים עומד הוא להחזיר נשמתו ליוצרה. ובתוך המון מחשבותיו המתרוצצות במוחו בשעת פרידתו, והנה... הוא מגלה כמה ילדים עומדים על יד חלונותיו ומסתכלים עליו... בשארית כחותיו הוא מתרתח, לדבר אינו מסוגל יותר, הוא מקמץ את אגרופיו ומנפנפם לעבר הילדים בזעם כאומר להם: ''הסתלקו מכאן''! מלים אלו שהתאמץ להוציאם מפיו נשארו תקועים בגרונו, ומיד החלה הגסיסה. וכך נפח נשמתו... (מפי דרש''מ שבדרון שליט''א) ''זכה'' זלמן, כי מוסר השכל למדו הנוכחים במעמד זה איך אדם שלא מחנך עצמו ולא מרסן מדותיו בכלל וכעס בפרט, לאיזה מצב יגיע ולאן יובילו אפיו הרע כי ילווהו עד יציאת נשמתו, עד דכדוכה של נפש (הסר כעס מלבך)

ה - עונשו של רגזן \ סיפור

כתוב ב''בית וסף'' נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת מהבאר, כי מובא באגדה שבארה של מרים [מים ששתו אבותינו במדבר מהבאר נקרא בארה של מרים, כי המים ניתנו בזכות מרים] נמצא אי שם בימה של טבריא [כנרת], ואילו במוצאי שבת מסתובב באר זה בכל הבארות והמעיינות ולכן, טוב לדלות מים מהבאר במוצאי שבת שמא יפגע גם בבארה של מרים, וסגולות גדולות יש למי ששותה ממנו אחד מהם - מי שהוא חולה וישתה ממים אלו, אפילו כל גופו מלא שחין ופצעים מתרפא מיד.

ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אישתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי, חזרה לביתה עם הכד מים ששאבה מהבאר בידה, ובכד זה בדיוק נזדמן מים מבארה של מרים, הבעל - מרב כעסו על אישתו שאחרה הפיל לה כדה מעל שכמה נשבר הכד ונשפכו המים, אמנם כמה טפות מים נתזו על חלק מבשרו, ובכל מקום שפגעו המים בבשרו תכף נתרפא בשרו מהשחין אלו לא היה מתרגז, ושותה מהמים, היה מתרפא כל גופו ונגמל מהשחין לגמרי, ואם כן, מה עלה לו בכעסו? שהפסיד את רפואתו במו ידיו (כף החיים לר''ח פלאג'י)

ו - שב ואל תעשה עדיף \ סיפור

מעשה באחד מתלמידי הבעל שם טוב שחי בדחקות, חג הסכות התקרב ולאיש אין אפילו מעות מינימליים לצרכי החג, והנה בערב החג זימן לו ה' עשיר נדיב לב, שהעניק לו סכום כסף עבור כל צרכי החג. מיד נזדרז אותו חסיד והלך וקנה בכל כספו ארבעה מינים מהודרים.

כשבא לביתו ונודע לאישתו מאותו ''עסק'' שעשה בעלה, כעסה מאוד. כיצד העדיף לקנות ד' מינים שאפשר להשאילם מאחר, בו בזמן שאין כלל צרכי החג בבית. מה עשתה? תפשה את האתרוג ונשכה את הפטם ובזה פסלה את האתרוג המהודר.

בעלה הצדיק לא כעס ולא הגיב מאומה, רק אמר:

''רבונו של עולם: שתי מצוות גדולות לפני, אחת - מצות אתרוג - מצוה יקרה וחביבה מאוד וחשובה לפניך, והשניה - מצות לא לכעוס, אשר גם היא יקרה, חביבה מאוד וחשובה לפניך. איני יודע איזה מצוה יותר חשובה לפניך זו או זו, לכן אתנהג ב''שב ואל תעשה'', ומספיק שאת מצות אתרוג אבדתי, וכי אאבד גם מצות לא לכעס?! (שומר אמונים)

ז - סיפור הנסיון

ר' מרדכי האדמו''ר מנטריז השתוקק מאוד להשיג טלית קטן מארץ ישראל, ובקושי רב עלה ביד החסידים להשיג בד מארץ ישראל לעשות טלית לרבי שכה צפה לה זמן רב. אחד התלמידים אמר לרבי שרצונו לזכות לתפור לרבי טלית מהבד. הרבי הסכים, ונתן לו את הבד. הלך התלמיד לביתו, קיפל את הבד כדי לחתך בו חור להכניס הצוואר בתוכו, ובטעות קפל את הטלית לא בצורה הנכונה, וחתך חור כפול מהצריך, ובזה פגם את הבד שאינו שוה עוד לעשותו טלית קטן. נבהל התלמיד ונזדעזע מהקפדת רבו שכל כך טרח ויגע עד שהשיג בד מארץ ישראל ולבסוף כך עולל לרבו צער כזה. בא התלמיד לרבו בפחד גדול לספר לו את אשר אירע. ענה לו הרבי: מה אתה מפחד, הרי צריך לעשות שני חורים בטלית, אחד כנהוג, ואחד כדי לנסותני אם אכעס או לא...

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה